עמידה בקריאת התורה כשהציבור יושבים
בגמ': רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצדי הדרכים וכו' (בבא קמא פ, א).
בסוגיין, רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצדי הדרכים [כתנאי יהושע: ומסתלקין לצדי הדרכים מפני יתידות הדרכים] הוה קא מפסיע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמייהו [מפסע ואזיל מיתד ליתד פסיעות גסות ולא היה רוצה להסתלק אל מצר השדה, רש"י] א"ל רבי לרבי חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א"ל רבי חייא שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא וכל מעשיו לשם שמים כי מטו לגביה חזייה א"ל אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא.
ברש"י (שם ביאר שמראה גדולה בפנינו, שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיהורא. בגיזרא דפרזלא, כלומר נדוי.
אנו למדים מהעובדא האמורה שלהיות יוצא מן הכלל ולהחמיר עליו ביותר בפני כל שלא מתנהגים כמותו יש בזה משום יהירא, וגם שראוי אפילו לנדותו משום זה.
בשו"ת קול אליהו (ח"א סי' ה) העלה דלדידן דקי"ל בשו"ע (סי' קמו) שאי"צ לעמוד בעת קריאת התורה יחיד הרוצה להחמיר ולעמוד בפני גדולים ממנו חייב נידוי כעין מה שאמרו בסוגיין 'מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו'.
גם בספר חיים (פאלאג'י סי' יז אות ג) כתב, לעמוד בקריאת התורה בעשרת הדברות איכא יוהרא וכ"ש בקריאת ספר תורה, דהרי לפי דברי גורי האר"י הוא דאין לעמוד בקריאת ספר תורה.
אולם בספר אמרי בינה (או"ח סי' יג אות ד) כתב לדחות דברי ספר קול אליהו, ודעתו שגם אם כל הצבור יושב בשעת קריאת התורה מותר ליחיד להחמיר על עצמו ולעמוד, כיון שיש פוסקים הסוברים שמדינא צריך לעמוד, על כן רשאי כל אחד לחוש להחמיר על עצמו.
על פי דבריו כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' א) שה"ה להיפך, שגם אם כל הצבור עומד רשאי כל יחיד לישב לחוש לדעת כל הסוברים שצריכים לעמוד, וממילא לא שייך בזה מה שאמרו (מס' דרך ארץ רבה פ"ז) שלא יהיה עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים, שזה דוקא באין טעם לדבר אבל כשיש טעם נכון מותר כמבואר בס' טוב עין (סי' יא ד"ה אכן).
