עישון במקום ציבורי
בגמ': רב מרי אמר בקוטרא (בבא בתרא כג, א).
בסוגיין מבואר על נזק הבא מחמת עשן שיכול השכן למחות על כך, ושזה אחד מהדברים שלא מועיל בזה אפילו חזקה, והמחבר בשו"ע (חו"מ סי' קנה סל"ז) סובר דלכתחילה מצי לעכב אפילו בעשן שאינו תדיר, והרמ"א סובר דבעשן שאינו תדיר אפי' לכתחילה לא יוכל למחות.
והש"ך (ס"ק יט) מכריע לפסוק בזה כהמחבר, והגרע"א (הו"ד בפ"ת שם סק"ז) דעתו כהרמ"א, ויעוי"ש בנתיבות המשפט (ס"ק סז) שדעתו נוטה כהש"ך, ולבד מזה הוסיף וכתב, שאפילו אי לא הוי רק מחלוקת הפוסקים, מכל מקום בפלוגתא דרבוותא על המזיק להביא ראיה עיי"ש.
בספר חושן אהרן (חו"מ שם) כתב שכל פלוגתתם של המחבר והרמ"א הוא רק כשאין דבר הניזוק לעת עתה אבל אי ההיזק הוא במציאות לפנינו גם עשן כל שהוא יודו כו"ע דיכול למחות עיי"ש.
לפי זה כתבו הפוסקים על עישון במקום ציבורי שההיזק הוא במציאות לפנינו, שאסור לעשן אף באופן שאין זה בתדירות.
ובישיבות, ובמקומות מלאכה, נקרא עשן זה כתדיר כי הוא נמצא למעשה ממעשן זה וממעשן אחר רובא דיומא במקום שיש עשן.
ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' יח) כתב הנה בדבר עישון סיגריות בביהמ"ד וביהכ"נ שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל שיש אברכים שאינם יכולים לסבול העשן וגם משמע שקשה לגופן שחולים מזה שהרי כתבו בנוסח הבקשה שאיכא להם צער גדול וכאב ראש ומזיק להבריאות שלהם ואולי מקצר גם את החיים, ולבד כתיבתם ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי, וממילא יש לחוש שאיכא גם שיוכלו לחלות גם מהעשן שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, שנשאלתי אם יכולין למונעם מלעשן בביה"מ וביהכ"נ.
והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה אסור שם לעשן כי אף רק בגירי דידיה שהוא גרמא ממש כהא להעמיד סולם פחות מד' אמות משובך נחשב גירי דידיה שמודה גם ר' יוסי בסוגייתנו משום דזמנין בהדי דמנח ליה יתבא בחור ותקפוץ הנמיה ויזיק משום דא"ר טובי בר מתנא גרמא בנזקין אסור. וכהנהו אומני שאמר רב יוסף שאסור להם להקיז דם בקרקע שלהם מחמת שעל ידי הדם אתו עורבי אכלי דמא ומפסדי תמרי ומפורש שם דלא היה הפסד ממש אלא לסתם אינשי לא היה שום הפסד דהיו רוחצין התמרים ואכלי להו ורק לרב יוסף שהיה איסטניס לא היה אוכל תמרים כאלו, וגם לא משמע שהיה רב יוסף נחלה מזה אם היה אוכלם אבל היה לו צער גדול לאוכלם, ומ"מ היה אסור להם להקיז מאיסור מזיק.
עוד כתב שהוא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה מזיק בידים ממש דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם, ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום דהיה מתבטל העשן בבית גדול כביהמ"ד מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנין הרי יודע שעשנו יזיק כבר והוי מזיק בידים. ופשוט שאם היו ב"ד סמוכין דדנין דיני חבלות היו גובין גם ממון דמי שומת הצער ואם נחלה מזה דמי ריפוי אף כשליכא נזק שלא בטל ממלאכתו מצד החולי, וא"כ צריך לידע דל"ד חבלות לקנסות דקנס אף שברור לדינא שאם היו ב"ד סמוכין היו מחייבין קנס פטור עתה בזה"ז לשלם דבלא גמר דין דב"ד סמוכין ליכא חיוב הקנס כלל, אבל חבלות דהוא ממונא הרי חייב בעצם גם בלא עדים דלא יכול לתובעו כלל ואיכא עליו החיוב לשלם אף שאין ב"ד שיכולין לחייבו.
בסיום דבריו כתב, לא הזכרתי במה שכתבו בדבר שגורם זה גם בטול תורה כי זה אינו מוסיף לענין הנידון יותר, וגם אפשר שיאמרו המעשנין דמה שלא יניחום לעשן בביהמ"ד יהיה להם בטול תורה ומאי חזית, אבל הדין ברור ופשוט כדכתבתי שאסור להמעשנין לעשן בביהמ"ד כשנמצא שם אף אחד שאינו מעשן שמצטער מזה אף כשאינו ניזוק ונחלה וכ"ש כשיש לחוש גם לחלות וליזוק מזה אף אם לענין בטול תורה יהיה יותר בטול כשלא יניחו להמעשנים לעשן דבכל אופן אסור למעשנים לעשן בביהמ"ד ובכ"מ שנמצאים אינשי דלא מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד.
