סייעתא דשמיא בדין תורה
בגמ': אתא לקמיה דרבא חייביה אמרו ליה רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא אכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה. (בבא מציעא פא, ב).
בסוגיין מסופר על הוראה שהורה רבא למעשה, ושאלוהו על כך והתבייש שהורה שלא כהלכה, ולבסוף הוברר פרט מסוים במעשה שאירע, ונתגלה שלאמיתו של דבר הוראתו היתה נכונה.
בעץ יהוסף ביאר, שאין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים ונבואה נזרקה מפיו לדון אמת, וכך מצאנו גם במקומות נוספים על סייעתא דשמיא שהיתה לרבא לפסוק אמת.
במס' נדרים (כה.) מסופר על שני אנשים שבאו לדון לפני רבא, והאחד תבע את חברו מעות ואמר הנתבע פרעתיך, וכשבא הנתבע להשבע שפרע לו, מסר את הקנה שהיה נשען עליו לבעל דינו, ומעותיו של חברו היו בתוכו, וברוגזו שבר את הקנה ונשפכו המעות ויצאה האמת לאור, ומעשה זה נקרא בגמרא קניא דרבא.
בפרי צדיק (פרשת ראה אות ז) ביאר, שרבא זכה מפני ענוותנותו, שהדינים שבאו לפניו מלבד שהיו על פי דין אמת כפי כללי ההלכה, התבררו גם כאמת לאמיתו, שסייעו בידו מן השמים שהזכאי בדין אכן היה הזכאי האמיתי, ולכן נקרא קניא דרבא אע"פ שהקנה היה של הבע"ד ולא של רבא, אלא שזה גרם שתצא האמת לאורה והיה בזכות רבא. עיי"ש.
בתפארת שלמה (פרשת שמיני ד"ה הן הקריבו) כתב לבאר לשון חז"ל הדן דין אמת לאמתו, מהו כפל הלשון 'אמת לאמתו', שלפעמים מזמנים מן השמים ענין הטעות בלב הדיין כדי שעי"כ יצא הדין לאמתו, וכמו שאמרו בסוגיין לסוף אגלאי מילתא, וכך ביאר גם את הפסוק (זכריה ח טז) 'אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם', עיי"ש.
