סברת 'סופו לנוח' ו'לבוד' בהנחת תפילין
בגמ': קלוטה כמי שהונחה דמי (בבא קמא ע, ב).
בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' מב) כתב לדון על אחד שהניח תפילין של יד, וכשבא להניח אח"כ של ראש, קודם שהתפילין נגעה בבשרו אחר שהגיעה לאויר הראש הפסיק בדבור, האם נחשב זה להפסק, אם אומרים בזה שכיון שסופו לנוח נחשב כמונח כבר, או לא. וזאת ע"פ מה שאמרו בסוגיין קלוטה כמי שהונחה דמי, ומדין זה אמרו בגיטין (עט:) שכיון שהגיע הגט לאויר הגג הרי זה מגורשת.
למעשה נקט שבנידון זה אין אומרים סברא זו, כיון שכל שהחפץ מונח בידו אין אומרים באופן זה שסופו לנוח, משום שעדיין הדבר תלוי במעשה האדם אם יגמור להניח את התפילין או לא, ואין זה כדבר שכבר זרק מידו, שברור שינוח.
בביאור הלכה (סי' כה ד"ה ואם הפסיק) הביא דבריו, וציין לארצות החיים שכתב שכל שלא הידק התפילין לא נגמרה המצוה. כיוצא בזה העיר גם באשל אברהם (שם) שאף אם נאמר שעי"ז שהם באויר הראש נחשב הדבר כאילו התפילין מונחים במקומם, מ"מ הרי צריך גם לקושרם ולהדקם, וכל שלא קשר לא קיים המצוה.
ובשו"ת בית שערים (או"ח סי' כד) כתב כמה טעמים למה לא אומרים בתפילין שהם כהונחו כבר אם הם באויר ראשו. אחד הטעמים שכתב הוא שלא שייך קלוטה כמי שהונחה אלא ברשויות כמו רה"י ורה"ר, או רשות אדם לענין קנין, שיש סברא ושייכות בין האויר לרשות. למשל ברשות היחיד יש לכל אדם קנין בקרקע שלו עד רום רקיע, וא"כ אויר שכנגד חצירו או ביתו עד רום רקיע שייך לרה"י, וממילא אם אומרים קלוטה כמי שהונחה הרי הוא מונח ברה"י. כך גם ברשות הרבים שבאוירו משתמשים כולם, וא"כ האויר שייך לרה"ר, וממילא אם אומרים כמי שהונחה הרי הוא מונח ברה"ר. אבל בתפילין לא שייך לומר שכיון שבא באויר כנגד מקום הנחת תפילין הרי זה נחשב כמי שהונחה על הראש, משום שאין שייכות בין האויר של הראש, לומר שהוא שייך לראש. ועיי"ש טעמים נוספים.
בשיעורי ר' דוד פוברסקי (כתובות סי' מב) כתב לדון מדוע ההלכות קטנות לא דן בזה מדין לבוד, שאף שהתפילין מונחים ביד האדם שייך לומר שמדין לבוד הרי הם כמונחים במקומם, ומטעם זה כל שהם בתוך ג' טפחים למקומם, אין הפסק אם דיבר קודם שהידקם.
וביאר עפ"י דברי הארצות החיים שכל שלא הידק התפילין לא גמר מצוות הנחת תפילין, ולכן אף דין לבוד לא יועיל, מפני שכל שלא הידק לא גמר המצוה, ולפי"ז כל שכן שאף אם נאמר שסופו לנוח, אין זה כמהודק, ואם הפסיק הרי זה הפסק. ועיי"ש עוד שדן שע"י שאומרים סופו לנוח אין זה כמונח בפועל אלא שהוא רק דין מונח, ובתפילין אין מועיל דין מונח, אלא צריך שיהיה מונח בפועל. ועיי"ש עוד מה שדן בדין זה.
ועיין בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת ה אות ט) שהביא דברי הלק"ט, [הלכות קטנות] ודן לענין טלית, אם בירך על הטלית והניחו על ראשו, וקודם שהשליכו על כתיפו השמאלית שמע ברכה, אם הוא הפסק, או שמא אומרים בזה שסופו לנוח וכמונח דמי, עיי"ש. וע"ע במאסף לכל המחנות (או"ח סי' כה ס"ק עה).
