נתינת צדקה לטובת נשמת נפטר שאינו אביו
בגמרא (סנהדרין קד, א) מבואר שבן יכול לזכות לאביו אבל האב אינו מזכה לבנו. ובביאור הדבר כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' מט), שהכוונה היא לעולם הנשמות, שהבן הרי הוא מסובב מן האב, ולכן הבן מצווה בכבוד האב ובמוראו, ואין האב מוזהר כמו כן לכבד את הבן, שהמסובב לעולם חייב לכבד את המסבבו.
ולכן כשאדם מוליד בן צדיק עובד אלהים, כיון שהוא סיבבו נראה שגם הוא עצמו עובד אלהים, שהוא הביאו לעולם להיות צדיק ועובד תחתיו.
וזו תכלית כל שכר האדם, שישאר ממנו בעולם הגשמי עובד אלהים, ואז נראה לו כאילו הוא בעצמו העובד, ואינו מת אלא חי, שהוא הוליד מי שעובד להשם יתברך. וע"כ ראוי באמת שיזכה האב בזכות הבן. אבל האב, למה יזכה את הבן בנפש, והאב אינו חלק מן הבן, ולא מסובב ממנו לא בגוף ולא בנפש, א"כ מה יועיל זכות האב לבן. אמנם כתב, שמי שעושה צדקה או מתפלל תפילה בעד מי שכבר מת, מועילה זכות זו למת גם אם המת אינו אביו, וזה ביאור מה שנהגו ישראל בנתינת צדקה וכיוצ"ב לעילוי נשמת הנפטרים גם כשאינם בניו של הנפטר.
והנה דנו הראשונים והפוסקים בעיקר תועלת התפילה עבור נשמת נפטר שאינו אביו, ואין שייך בו 'ברא מזכה אבא' המבואר בסוגיין. בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תקלט) נדפסה תשובת רב שרירא גאון, שכתב שעונש שחייב אדם למקום כיון שעבר על המצוה אין בידי אנוש להקל אותה ממנה בודאי, ואין מעלתו וגדלותו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו שלו עצמו, ואפילו כל צדיקי עולם ביקשו עליו רחמים וכל צדקות נעשו לזכותו אין מועילים לו בזאת, זהו דעתנו בדבר זה. ומה שנהגו בקצת מקומות לזכור המתים [כמו בתפילות 'יזכור'] מצאנו לו סמך וכו', אולם דעתו היא שבאמת אין בכח החיים לכפר על המתים. וכן הביא בחסדי עולם (שבסוף ספר חסידים, עמ' תקצא) תשובה של אחד מהקדמונים, שהאריך לומר שאין בכח החיים לכפר על המתים. ורק אם בנו של הנפטר נותן צדקה או מקיים מצוות, דבר זה מועיל לכל הדעות, כיון שעל ידי הנפטר באו מצוות אלו, באשר הוא נטע את הבן פרי עץ חיים, ומועיל קצת כמו צדקה שנדר לתת לאחר מותו. אך אם אדם זר יתן צדקה או יעשה מצוות לטובת נשמת אדם זר, לא יועיל הדבר לדעת ראשונים אלו.
אבל בספר חסידים (סי' קע) כתב, מעשה בחסיד אחד שהיה נודר בשביל הנשמות בשביל קרוביו, ואח"כ נדר הכל בסתם בשביל כל הנשמות, אמרו לו למה את עושה כן, אמר להם כו' ואם תאמר חטאת שמתו בעליה מתה, מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים וכבר מת [ואין שייכים בו יסורים], ועוד מיתה מכפרת אבל צדקה שנותנים דומה לעגלה ערופה שאמרו ראוי כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים למפרע. [ויעוין שם שהאריך, וראה עוד שם סי' תתשע"א]. וכן הוכיח רבינו בחיי (סוף פרשת משפטים) מהמדרש שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים יש להם תועלת למתים, וכל שכן אם הבן מקדיש כו'. ומבואר שדעתו היא שגם במי שאינו בן, יכול החי לכפר על המת.
וכן כתב להלכה בבית יוסף (או"ח סי' רפד מחודש ז) בשם רבינו שניאור, שכל המתים מתכפרים בממון החיים ובתפילתם, ועל כן נהוג להזכיר נשמות בשבת אחר קריאת התורה בתפילת 'אב הרחמים'. וכן פסק במשנ"ב (סי' תרכא ס"ק יט), שיש כפרה למתים כשהחיים נודרים צדקה בעבורם, כיון שאומרים שאילו היה חי היה נותן ג"כ צדקה. וחילק בדבר בין בנו של הנפטר לשאר כל אדם, שבכל אדם אם הנפטר הוא רשע אינו מועיל מה שנותנים צדקה עבורו [אלא שאם התוודה קודם מותו יש לומר שיש לו כפרה וכצדיק הוא חשוב], אבל אם הבן נותן בעד אביו מסתבר שמועיל בכל אופן להקל את דינו, כיון שברא מזכה אבא.
