נמצא כסף מוחבא בבית, והאשה טוענת שהיא צמצמה משלה
במשנה: והוא רוצה לתת מעות לבתו וכו'. ובר"נ: בדקמצה מעיסתה כל שכן בשזנה אחר, שאין לו לבעל שום זכות באותן המזונות הקצובים לה וכו'. (נדרים פח, א).
המהר"י אסאד (שו"ת יהודה יעלה ח"ב אה"ע חו"מ סי' י אות ב) נשאל בדבר הזוג שהבעל נותן לאשתו מעות על כל צורכי ביתו בכל שבוע ושבוע. ועתה הבעל מצא מעות טמונים בארגז שלה ארבעים זהובים כסף, וטוען הבעל שהם שלו. והיא טוענת שקימצה היא מאותן המעות שנותן לה בכל שבוע, הן במקח והן בשאר הוצאות. ושאלו הדין עם מי.
והשיב המהר"י אסאד שהגמרא (נזיר כד:, הובא בר"ן בסוגיין) הביאה משנה שמבואר ממנו שלאשה נשואה יש בהמה, ודנה באיזה אופן שייך שהבהמה שלה, הרי מה שקנתה אשה קנתה בעלה. ואמר רב פפא שקמצה מעיסתה. ואיבעית אימא דאקני לה אחר, וא"ל על מנת שאין לבעלך רשות בה. ופרש"י אב"א דאקני לה וכו', דאי קימצה מעיסתה נמי אמרינן מה שקמצתה אשה קנה בעלה. הרי דפליגי בזה ב' תירוצי דר' פפא, האם קמצה מעיסתה הוא שלה. והאריך שם מהר"י אסאד האיך נפסק להלכה, וראה עוד בהר"ן בסוגיין (בע"א וע"ב) האיך נפסק להלכה.
אלא שכתב, שבנדון דידן פשוט שאין בטענת האשה כלום, אפילו אם נאמר שלהלכה פוסקים שאם צמצמה מעיסתה הרי הוא שלה, היינו דווקא צמצמה מעיסתה, ר"ל מאלו המזונות שקצבו לה הבי"ד במשרה אשתו ע"י שליש, שלא יפחות לה מב' קבין חטין. וכלשונות הראשונים שזכתה בהם מפני שהם שייכים לפיה בלבד, וכבר זכתה ביה בתקנת חכמים, ונידון כאלו כבר אכלתה. וכן אם הרעיבה את עצמה ומחזקת בהמותר לה לעצמה, אין לבעל שום זכות בהם. וכמבואר מדברי הר"ן בסוגיין שהטעם שאם נתן לה אחר מעות למזונותיה אין לבעלה רשות בהם, שהרי אפילו אם בעלה נתן לה מעות הקצובים למזונותיה אין לו רשות בהם, ואם הרעיבה את עצמה כבר זכתה בהם מחמת תקנת חכמים, והרי הם שלה, וכ"ש כשמקנה לה אחר למזונותיה, אין לה רשות בהם.
אבל בנדון דידן שהבעל מעצמו נותן לה לכל צורכי ביתו בכל שבוע ושבוע כפי השערתו, ולא פסקו לו בי"ד כמה ליתן, וגם לא נתן כפי השיעור שקבעו חכמים של ב' חיטין, אלא נתן סכום שהיה מוסכם על שניהם שיש בו כדי לספק צרכיה, בין אם הוא יותר מהשיעור בין אם הוא פחות. ואין האשה טוענת שצמצמה מעיסתה, ר"ל שצמצמה מפיה, שלא אכלה כדי שובעה כפי המזונות שחייב ליתן לה. אלא שהאשה טוענת שאע"פ שאכלה ושבעה, ע"י טוב השגחתה על כל צורכי ביתה, הרוויחה בקניית הדברים בזול פחות הרבה מדמי שוויין, וכיו"ב. ובודאי צמצמה באופן זה הכל מודים שכל מה שהרוויחה, מה שקנתה אשה קנה בעלה. וזהו בכלל מעשה ידיה לבעלה. ואפי' העדפה שע"י הדחק. וכמו שהיא נושאת ונותנת עמו בתוך הבית, ועוסקת עמו במסחר, באופן שאין כאן ספק שכל הריווח לבעלה כנ"ל. [שאין הרווח מחמת שאכלה פחות מהראוי לה, אלא שהיא אכלה כל צרכה. אלא שמחמת שהיא אשת חיל, היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, ועשתה מסחר בחכמתה ובזריזותה שיהיה הסכום הקצוב שחייב בעלה להוציא, פחות ממה שחשב בעלה שיצטרך, ואע"פ שעשתה בחפץ כפיה, מעשיה ידיה של בעלה].
אמנם האגרות משה (אה"ע ח"א סוף סי' קו) פסק שמה שהשיגה בזול על ידי טורח, שהוצרכה מחמת זה לילך למקום רחוק, נחשב ג"כ ע"י הדחק, והרי זה שלה. ורק כשהוזלו גם במקומה, נחשב שלא ע"י הדחק, ששייך לבעל. וע"ש שדן בארוכה בנ"ל, ומה הדין בצמצמה מאוכל שאר בני הבית, האם הוא גם שלה.
