נטילת מציאה לעצמו על מנת לשלם דמים
בגמ': אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו (בבא מציעא לח, ב).
בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי' כב) נשאל לגבי מוצא אבידה שיודע מי הוא בעליה, אך סבור שאינו חייב להשיבה לו מאחר שבעל האבידה מבוטח בחברת ביטוח, ולפיכך אין לו חיסרון באי השבתה.
כמו כן, אין כאן חשש גזל גם כלפי חברת הביטוח, מאחר והיא בבעלות גוי, וגזל עכו"ם מותר באופן שאין לחוש לחילול ה', לאור כל הנ"ל רוצה המוצא שלא להשיב האבידה לבעליה.
בתשובתו כתב, שאין ספק שבמוצא חפץ עליו להשיבו לבעליו, מאחר שמבואר בסוגיין שאדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה של חבירו, וכיון שלא יקבל מהביטוח את החפץ שלו אלא את דמיו או חפץ אחר, והוא רוצה דוקא בשלו, והנאה זו הנאה של ממון היא, לפיכך המוצא מחויב להשיב לו את האבידה.
והוסיף החלקת יעקב וכתב, שאף במוצא מעות שלא שייך אדם רוצה בקב שלו, שהרי אין הבדל בין מעות אלו לאחרות, הדין הוא שצריך להחזיר המעות כיון שעדיין לא עברו לרשות הגוי, וכיון שכך, הנוטלם גוזל את הישראל ולא את העכו"ם. ואינו יכול לטעון ולומר שלא יחזירנה כיון שיכול לקבל זאת מהעכו"ם, שהרי המוצא מעות אסור לו להשתמש במעות שמצא, וגם אסור לו להחליפם במעות אחרים, א"כ הגע בעצמך, כיון שאסור לו ליטול המעות, ואף כשרוצה ליתן לו מעות אחרים ממש כיו"ב אף על פי כן אסור, א"כ כל שכן שאסור ליטול מעות האבדה לעצמו על סמך שהעכו"ם יתן לו מעות אחרים כנגדן.
אמנם, מדברי החתם סופר בתשובה (חו"מ סי' קכב) מבואר אופני היתר בזה, ולפיכך הכריע במעשה שהיה לפניו בנזמי זהב שנמצאו, ודרשו אחר בעליהם ולא מצאום, שאפשר לפדות את הנזמים תמורת תשלום דמיהם ולהשתמש בהם עצמם, ואין אומרים שאדם רוצה בקב שלו. עיי"ש.
ועל פי זה הכריע בשו"ת פתוחי משפט (סי' ד) שאדם שמצא אבידה כלשהי, והכריז עליה כדין וכמספר הימים שצריך להכריז עליה [עיין בדבריו שנקט ששיעור הזמן הוא שבוע ימים, והביא כן מהתשובות והנהגות (ח"ג סי' תסד)], אפשר שיכול לשום אותה ולהשתמש בה על מנת לשלם.
