נאמנות כהן לומר שאינו כהן
בגמ': אמר ליה השני נוח לי הראשון קשה הימנו (בבא בתרא ל, ב).
בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קמט) הביא מעשה שהיה באדם שהוחזק זמן רב לכהן, והיה נושא את כפיו בבית הכנסת ועולה לתורה ראשון והיה חותם אגרותיו תמיד בשם כהן. ולימים נשא אשה גרושה, וכשנאמר לו שאינו רשאי לקיימה אמר כי איננו כהן כלל.
וטענתו היתה, שכל יסוד כהונה זו בא מזקנה שאמרה בצפת שהוא ממשפחת כהנים והוא הוא שהחזיק את עצמו לכהן על פי שמועה זו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואמתלא בפיו שכל מה שאמר והחזיק עצמו לכהן היה מפני שרצה ליטול גדולת כהונה לעצמו ולהקרא ראשון. ויסוד השאלה בזה האם אמתלא מעין זו מועילה לסתור את דבריו הראשונים.
והמהרי"ט הכריע בדבר, שאינו נאמן לסתור את דבריו הראשונים בדבר כהונתו, ואנו מחזיקים אותו בעקבות כך לכהן, ולפיכך יחייבוהו לגרשה. ואין אמתלא מועלת אלא לחזור בו מדיבורו, אבל כשהוחזק הדבר על ידי מעשה אין אמתלא מועילה, וראיה לדבריו הביא את המבואר בסוגיין, שכאשר עשה מעשה תחילה, אף שנותן אמתלא גמורה ואומר שעשה זאת מחמת שהשני נח לו והראשון קשה, אין ממש בטענתו האחרונה. ולפיכך, כהן זה שנהג למעשה ככהן, אינו יכול לחזור בו אף אם נותן אמתלא לדבריו
