מצוות לאו ליהנות ניתנו במצות תלמוד תורה

כתב השו"ע (יו"ד סי' רכא סי"א), אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו. ובט"ז (סק"מ) הביא שיש שהקשו על כך מהמבואר (שם סי' רכא סי"ג) שהמודר הנאה משופר מותר לו לתקוע בו תקיעה של מצוה, מפני שמצוות לאו ליהנות ניתנו ואין זה נחשב להנאה מהשופר כמובא בסוגייתנו, ולכאורה לפי זה הוא הדין הנאסר ליהנות מספר יהיה מותר ללמוד בו מפני שאין זה נחשב להנאה, ומדוע אסר השו"ע. ותירץ הט"ז (ס"ק מג) שכיון שהתורה משמחת לב שהרי לכן אסור ללמוד בימי אבלו, אם כן אין מצוה זו דומה לשאר מצוות שאומרים בהן 'לאו ליהנות ניתנו', אלא בזה נמשך הנאה לאדם, ולכן אסור ללמוד בספר האסור עליו בהנאה.
ובאגלי טל (הקדמה) הוסיף על דבריו וכתב, שהשמחה וההנאה שמתענג בלימוד התורה הוא חלק מחלקי המצוה, וזה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעים בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה [וציין לדברי רש"י (סנהדרין נח. ד"ה ודבק) שלא שייך לשון 'ודבק' אלא בדבר שנהנה ממנו], והביא בשם הזוה"ק שבין יצר טוב ובין יצר הרע אינם מתגדלים אלא על ידי שמחה, והיצר טוב מתגדל על ידי שמחה של תורה. וכתב, שזה ודאי שהלומד שלא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, וכמו מי שאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה, אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה.
וכתב שבזה יש ליישב דברי הרמב"ם (תשובה פ"י ה"ה) שכתב, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, והנה בגמרא (פסחים נ:) אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה 'ובמצוות' אפילו שלא לשמה. ומדוע הרמב"ם השמיט את התיבה 'ובמצוות'. ועל פי המבואר יש לומר שהיה קשה להרמב"ם מדוע יעסוק אדם שלא לשמה, הרי מצוות צריכים כוונה, וכשעושה שלא לשמה אינו מכוין לצאת ידי המצוה.
ואין לומר שאף שמצוות צריכות כוונה, מכל מקום מתוך שעושה שלא בכוונה יבוא לעשות בכוונה, שעל ידי רגילותו בתורה יבוא לעשות בכוונה לשמה, והוא בכלל דבריו שאמר שמתוך לשמה יבוא לשמה, זה אינו, שהרי בהוריות (י:) הביא רב ראיה לכך שיש לעסוק בתורה שלא לשמה, שבשכר שהקריב בלק מ"ב קרבנות זכה ויצאה ממנו רות, וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה שמתוך) שבלק הקריב שלא לשמה וזכה שזרעו דוד ושלמה יקריבו לשמה, והנה מוכח מזה ששלא לשמה הוא גם מצוה בעצם, ועל כן בשביל מצוה זו זוכה לבוא לידי לשמה, שאם לא כן אלא שלא לשמה אינה מצוה כלל ומכל מקום על ידי הרגל המצוה יבוא לעשות לשמה, מה ראיה יש מבלק, שבלק הרי נתכוין להקריב להקב"ה וקיים בזה קצת מצוה, רק עשה זה גם כדי להינצל ולכן זה נחשב שלא לשמה [וכפי שביאר המהרש"א שם]. ועוד שלא שייך כלל לומר שעל ידי הרגלו של בלק בקרבנות הקריבו דוד ושלמה לשמה, ומוכרחים לומר שהעוסק בשלא לשמה גם מקיים מצוה, ועל זה הביאו ראיה מבלק שבשכר זה זוכים לעסוק לשמה.
ועל כן היה קשה להרמב"ם שבמצוה שלא לשמה שאין מכוין לשם מצוה לא קיים מצוה כלל, שהרי מצוות צריכות כוונה. ולזה כתב הרמב"ם שרק בתורה יש את הדין שיעסוק אדם שלא לשמה, משום שבתורה כיון שנהנה ממנה וההנאה היא מכלל המצוה, הרי זה דומה לאכילת מצה שכפאו ואכל מצה יצא אף שלא כיון למצוה כיון שסוף סוף נהנה, וכן בתורה יצא ידי המצוה גם בשלא לשמה, אבל בשאר המצוות כיון שמצוות צריכות כוונה לא יעסוק בהם שלא לשמה, ורב שאמר שגם במצוות יש לעסוק שלא לשמה סבר שמצוות אינן צריכות כוונה, ועל כן דעתו שגם במצוות יעסוק שלא לשמה, אך הרמב"ם פסק שמצוות צריכות כוונה, ולכך לא העתיק את דברי רב לענין מצוות.