מצוה בו יותר מבשלוחו בהכנת צרכי סעודת נישואין
החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' רנ סק"ג), מוכיח ממשנתנו שגם בהכנת סעודת נישואין מצוה בו יותר מבשלוחו, שאם לא כן מדוע הוצרך התנא לומר לנו היכן היה רבן גמליאל כששאלו רבי עקיבא שאלה זו, אלא בודאי רצה להשמיענו שרבן גמליאל עם היותו נשיא וגדול ליהודים מ"מ התעסק בעצמו בהכנת סעודת מצוה של חתונה ולא שלח שליחים, וכעין מנהג האמוראים שהכינו בעצמם צרכי שבת (שבת קיט.).
ועל דין השו"ע (שם ס"א) שצריך כ"א להשתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת, כתב המגן אברהם (סק"ב) שהוא הדין בכל מצוה צריך להשתדל בעצמו משום שמצוה בו יותר מבשלוחו. ובתוספת שבת (שם סק"ב, הו"ד בשערי תשובה שם סק"ב) הבין מדבריו שגם בסעודת מילה וחתונה וכיוצ"ב צריך לטרוח בעצמו, ותמה שלא מצינו כן בשום מקום. והביא בשם שו"ת חות יאיר (סי' רה) שעל כרחך מה שטרחו האמוראים בעצמם להכין לשבת היה זה מחמת גודל קדושת שבת, שאל"כ הרי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וא"כ יתכן שדוקא בשבת הדין כן ולא בשאר סעודות מצוה.
ובמחזיק ברכה (שם) העיר על דבריו, שמה שכתב המג"א 'וה"ה לכל המצוות' כוונתו למצוות ממש, שבכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל לא היתה כוונתו לשאר סעודות מצוה כמילה ונישואין, שאינם מצוה גמורה רק מנהג חכמים או תקנת חז"ל, ואין להם יחס עם סעודת שבת. וע"ע במחזיק ברכה בהמשך דבריו שאפשר לדחות הראיה מסוגיין, כי יתכן שרבן גמליאל רק הלך לשוק לגמור את המקח עם המוכר, ואח"כ שלח את הבהמה עם משרתיו לביתו. אולם כתב שמ"מ נראים הדברים שלצורך מצוה טרח ר"ג בעצמו לילך ליקח הבהמה למשתה בנו, משום שמצוה בו יותר מבשלוחו.
וביד המלך (הל' שבת פ"ל ה"ו) כתב, שדין מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר רק לגבי קידושי אשה כמבואר בקידושין (מא.), וכן לגבי הכנת צרכי שבת, אבל לא בשאר מצוות. ובפתחי תשובה (אהע"ז סי' לה סק"ב) העיר עליו מדברי המגן אברהם הנ"ל, וממשמעות הש"ס בכמה מקומות. וראה עוד בשדי חמד (ח"ט דברי חכמים סי' מג-מד), וחכמת אדם (כלל ח' בינת אדם סי' ז' סק"י).
