מזיקים בבית הקברות
בגמ': אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (סוטה לד, ב).
כתב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תקנט ס"י) שבתשעה באב הולכים על הקברות מיד כשהולכים מבית הכנסת.
במשנה ברורה (ס"ק מא) כתב בשם המג"א, שכל זה לילך לביה"ק ברחוק ד' אמות, אבל לא על הקברות ממש אפילו קברי ישראל כי יש לחוש שיתדבקו בו החיצונים.
ובחיי אדם (כלל קלח ס"ה) כתב שצריכים ליזהר מאוד שלא יכנסו לקברות מי שהוא טמא קרי, כי אז החיצונים מתדבקים בו וגם לא ילך על קברי רשעים, כי הם המזיקין.
והנה בעליות אליהו (אות צו) הובא שפעם הלך הגר"א עם אחיו ביארצייט של אמם על קברה, ושאל את אחיו אם ראה שהאם שמחה מאד לקראת בואם, ויתבהל אחיו, לאחר כמה ימים אמר לו הגר"א שהוא מתנחם ומצטער על שהלכו לבית הקברות. שאל אותו אחיו והלא אמרת שהאם שמחה בנו, אמר לו הגר"א, לאמנו היתה שמחה, ולי נשאר צער ויגון ומתנחם אנכי, ומאז לא בא עוד הגר"א על בית עלמין כל ימיו.
גם בס' אור צדיקים (סי' כד אות קכב) כתב שיש למנוע מלילך לבית הקברות כי רוחות רעות נדבקין שם, ובס' נמוקי או"ח (סי' תקנט סק"ג) כתב שבקצת קהילות בפולין נוהגים על פי זה שאין נכנסין לביה"ק, רק הולכים סביב לגדר הביה"ק, אולם כתב שיש לחלק בין תשעה באב שאז החיצונים שולטים, לבין שאר ימות השנה שמותר לילך על קברי צדיקים לאחר שטבל לקריו, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
ועיין בפלא יועץ (ערך טהרה) שכתב שיש לטבול קודם שהולך לבית הקברות כדי שלא יתאחזו בו הקליפות ורוחות הטומאה, שאם הוא טמא ח"ו מצא מין את מינו וניעור, וכן יזהר ביותר תיכף כשחוזר מבית הקברות שיטבול כדי להעביר רוח הטומאה מעליו.
