לקיחת אוכל מאולם שמחות ללא רשות בעל השמחה
בגמ': לאפוקי דאי אזמניה עלה (נדרים לד, ב).
ברמ"א (אבהע"ז סי' כח סי"ז) כתב, אורח שיושב אצל בעה"ב ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת. והיינו מפני שהמנה היא קניינו של האורח.
אך בט"ז (שם) הקשה מהמבואר בשו"ע (או"ח סי' קע סי"ט) שאין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו או לעבדו של בעה"ב אלא אם כן נטלו רשות מבעה"ב, וא"כ כל שכן שאסורים ליתן לאחרים שלא ברשות בעה"ב, ומדוע יכול האורח לקדש במנתנו, על כן הסיק הט"ז שאין כאן קידושין ודאי אלא ספק.
ליישב דעת הרמ"א כתב הב"ש (אבהע"ז שם ס"ק מו), שלאורח אסור ליתן ממנתו דווקא לבנו של בעה"ב, אבל לקדש בו אשה מותר, כיון שנותנו לאחרים. ועיין בבאה"ט (שם ס"ק לב).
בספר המקנה (קו"א סי' כח סי"ז ד"ה שם בהג"ה) תירץ דעת הרמ"א, שמה שאין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו או עבדו של בעה"ב כמבואר בשו"ע (או"ח סי' קע) אינו מדין גזל אלא משום דרך ארץ שניחא ליה לבעה"ב אם האורח בעצמו אוכלו, ולכן אין שום חשש אם מקדש במנתו אשה, כיון שהמנה שלו.
אמנם בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קנ) כתב שאין האורח זוכה בחלקו ואפילו כשכבר בירר מנתו ולקחו ונתנו לפניו ואפילו כשבעה"ב שם ורואהו ושותק דשתיקה לא הוי מחילה. אך בשו"ת חקרי לב (חו"מ סי' קמז) כתב שנידון זה הוא מחלוקת הראשונים בסוגיין אם האורח זוכה בחלקו מיד אחר שהזמינו אותו עליה או רק אח"כ כשהגביהו, אבל משהגביהו לדעת כולם נקנה לאורח, ודלא כהמהרי"ט שנסתפק שאולי גם בהגבהה לא קנה עד שיתנו לתוך פיו.
כיוצא בזה העיר בשו"ת נחלת יהושע (סי' כג) שדבר זה תלוי במחלוקת הר"ן והרא"ש בסוגיין בפירוש 'דאי אזמניה', אם האורח קונה חלקו או שאוכל משל בעה"ב. וכן הוא בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רצא) הביא להוכיח לנידון זה מסוגיין, אך כתב לחלק שבהזמנה עדיין לא קנה האורח אבל אחר שבא לידו זכה בו והוי שלו, וביאר שזה גם דעת הר"ן. וע"ע באברהם את עיניו (פלאג'י, ד"ה לא לאפוקי), ובגליוני הש"ס (ירושלמי תרומות לג.)
ובהגהות חכמת שלמה (אבהע"ז סי' כח סי"ז) כתב, שבמקום שאכל האורח כדי שבעו, המותר חוזר לבעה"ב מפני שיש אומדנא שלא הקנה לו רק כדי אכילתו, אבל אם צמצם ולא אכל כדי שבעו והיה יכול לאכול עוד ולא אכל, זה הוי שלו ויכול ליתנו למי שירצה, וכעין מה שקיי"ל באלמנה שאם צמצמה והותירה, הרי הוא שלה.
ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קמח) האריך בנידון זה ובדברי הפוסקים, וסיים, העולה להלכה: א. אורח שקידש אשה אפילו רק במה שהותיר משבעו מסעודת בעה"ב ואפילו בבית בעה"ב, אם דרך בני הסעודה לשאת הנותר לבתיהם קדושיו קדושי ודאי. ב. בעה"ב נתן אוכל לאורח ולאו דוקא שיאכלנו בתוך ביתו אלא רשאי גם לשאתו לביתו, וקידש בו אשה אפילו בעודו בבית בעה"ב קידושיו קידושי ודאי.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' רכה) כתב שבלקיחת מאכלים ופרחים מאולם לבית יש סרך גזל, מלבד אם לוקח את מנתו ממש שהיתה מוכנה בעבורו לאכילה, ומנע עצמו מאכילה שבזה אין חשש, אבל לקחת ממאכלים שנותרו מהסעודה שלא היו שייכים לו ממש, אין היתר. ואף אם בהזמנה כתב בעל השמחה שהרי הוא מזמין גם את בני ביתו מ"מ אין לו זכות לקחת מנות נוספות לבני ביתו כיון שאין זה אלא נוסח בעלמא שכותבים בהזמנות לכב' ולבני ביתו, ודבר ידוע הוא שבהרבה מקומות מחזירים את המנות שנשארו לבעל האולם ועושים עמו חשבון על הנותר, או שהוא שייך לגמרי לבעל האולם והוא בכלל רווח שלו.
איברא יש מקומות כמו באמריקא שמה שנשאר מן הסעודה אפילו עופות ומנות שלמות זורקים לאשפה לאבוד ובין כך וכך על הבעה"ב המזמין לשלם הנ"ל, וכיון שאין המנות עומדים אלא לאיבוד שוב אין מקפיד עליהם. ע"כ.
והנה באחרונים דנו מדברי הר"ן הנ"ל לנידון הקניית המצות לבנים או לאורחים בליל פסח, כמבואר באמרי בינה (או"ח דיני פסח סי' כג) שכתב, שמכיון שבמצה בעינן שלו אם כן צריך שיכוין לזכות בו. אך הביא את דברי המהרי"ט (הו"ד לעיל) בנוגע לבעה"ב שנטל ממה שהניח לפני האורחים וקידש את האשה דס"ל דמקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם. והוכיח האמרי בינה כן גם מדברי הר"ן והרא"ש בסוגיין שסברי שגם בשעה שמזמין אורח לאכול מככרו עדיין ככרו של בעה"ב הוא ואינו של האורח עדיין. אך במפרש פירש להיפך, שהאורח קנה חלקו כמה שהוא יכול ליהנות ממנו, ותו אינו יכול לאוסרה עליו.
