למי לתת את כספי הצדקה לעניי ירושלים או לעניי צפת
בגמ': מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים בהמתם [ובהמת אחרים ובהמתם] קודמת לבהמת אחרים וכו' (נדרים פ, ב).
החידושי הרי"ם (יו"ד סי' יד) נשאל בענין רב שהיה אב"ד בעיר אחת, וביקשו ממנו לבא לעיר אחרת, לשום משכנו בתוכם, להיות להם לאב"ד. והסכים להם, ונתן להם כתב בכתב ידו ממש שהוא מתחייב לבא להיות להם לאב"ד, והוסיף שם לשון נדר ושבועה. לאחר מכן מצא באמתחת כתביו העתקה מכתב שנתן לאנשי עירו, שכתוב בו שקיבל על עצמו בתקיעת כף להיות אב"ד בעירו.
החת"ס (ח"ב סי' רלד) דן בויכוח שנתעורר בכספי צדקה שהגיעו ליושבי ארץ ישראל, ועניי ירושלים טענו שיש להם דין קדימה, ועניי צפת טענו שיש לחלק לכל המקומות שוה בשוה.
והאריך החת"ס במעלת ישוב ירושלים על שאר עיירות שבארץ ישראל, ושישיבת ירושלים יש בה מצוה יותר מישיבת שארי ערי ארץ ישראל, והסיק שבאמת יש זכות קדימה לעניי ירושלים על עניי שאר העיירות שבארץ ישראל.
ומה שהרבה חכמי ישראל לא עלו לירושלים דוקא, והיה סנהדרין ביבנה ובצפורי. וגם בימי הב"י והאר"י ז"ל לא עלו הם לירושלים. כתב החת"ס בימי חכמי התלמוד היה הריגות ושמדות בירושלים, וגלו סנהדרין, ומשנתישב במקומות אחרים והיה שם מקום הועד, ומקום ישיבה ותורה, ולא מיתדר להו בירושלים כמו במקומות אלו, שוב אין מצוה בירושלים, שאפילו עזרא לא עלה לבנין בהמ"ק כל זמן שרבו ברוך בן נריה קיים, כדאיתא ספ"ק דמגילה, שודאי תלמוד תורה וישיבה עדיפה מן הכל. וכן היה בימי הרב"י והאר"י ז"ל היה קיבוץ רוב החכמים בצפת, ואין לשאול על כל החכמים מעיקרא, כי אין אדם יודע מטמוניות של חברו, ועכ"פ כשעלו אלו ומצאו רוב חכמי ישראל בצפת, התחברו עמהם. ובאמת טרם הפרד הרב הגאון מהו' עמרם מפה, הייתי כופל ומשלש עמו שלא ידור אלא בירושלים מקום משכן כבוד קדושת בית אלקינו, וכאשר עשה הרמב"ן ז"ל, אע"ג דבצפת נמצאו קברי אנשי אלקים הידועים, מ"מ מי ימיר זה בקדושת ירושלים ומקום מקדש. ונסע הנ"ל על דעת לילך בים דרך יפו לירושלים, והסיבו בעל הסיבות ית"ש דרך עכו לצפת. ואחרי בואו שמה כתב אלי בעצה, ושאל אם יעקור משם לירושלים. אז אמרתי כיון שכבר בא שמה וקבע דירתו, וכפי מכתבו נראה שקשה ישיבתה של ירושלים עליו, וראיתי ממכתבו שלא רצה אלא לפייסני על שעבר על דעתי, ולכן הנחתי את הדבר על דעתו. ועיי"ש עוד באריכות במעלת ירושלים.
אלא שסיים החת"ס שכל זה אם צרכי כל העיירות שוות, אך אם לעיר אחת יש צורך במעות מפני פיקוח נפש, ולירושלים הוא צורך גדול, ודחקות אך אינו פיקוח נפש, העיר שיש לה צורך גדול קודמת. וכן בכל צורך וצורך אם הם שווים ירושלים קודמת, ואם אינם שווים, אלא העיר שצרכה גדול יותר קודמת. ולכן יחלקו מזון קודם לירושלים, ואח"כ לשאר עיירות, ואח"כ מהנותר יחלקו כסות לירושלים, ואח"כ לשאר עיירות, וכן בכל צורך וצורך, כפי שיספיקו המעות.
והביא ראיה מסוגיין, שאפילו שלאדם יש זכות קדימה בממונו כלפי חבירו, וחייו קודמים לחיי חבירו, כל זה שכשזה נוגע לחייו וחיי חבירו, אבל אם המים מספיקים רק לחיי חבירו או לכביסתו, אע"פ שהמים שלו, ויש לו זכות קדימה, וכביסתו הוא צורך הנצרך ביותר לאדם, עכ"פ נפסק כחכמים שחיי חבירו קודם. וכ"ש בחלוקת המעות, שאפילו אם היה לעניי ירושלים מעות לכביסה, היו מחוייבים להביאם לעיר שאין להם מעות ללחם צר ומים.
אך מאחר ולטענת השליח הרב מהר"ז שפירא אנשי ירושלים עטופים ברעבם, וגם נתונים בתוא מכמר בסכנות נפשות. וכפי מכתב רבני צפת הם הם הנתונים בצרה ולא הם. ואין בי"ד בארץ ישראל שאינו נוגע בדבר, ולכן יפה עשו שמסרו הדבר לחכמי ארם צובא הקרובים לארץ הקודש, אך אינם נוגעים בדבר, שיפסקו האם צרכי שני הקהילות שווים, ואז ירושלים קודמת, או שמא צפת נצרכת יותר, והיא הקודמת.
