לימוד תנ"ך קודם, או תלמוד בבלי

בגמ': 'הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה (נזיר ב, ב).

הגמרא מבארת שהמשנה פירשה את דין ידות לפני דין כנויים, מכיון שדין ידות נלמד מדרשה, ודבר שנלמד מדרשה יש לו חביבות מיוחדת, ולכן התנא הקדימו. ובלשון הגמרא 'הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה'.

בטעם מעלת דבר שנלמד מדרשה כתב בספר מערכי לב (דף ריג) שדבר הנלמד מדרשה האדם קונה ביגיעה, שהרי אין הדבר מקרא מפורש, וההנאה מדבר הנקנה לאדם ביגיעה גדול הוא, ועל כן יש לזה חביבות יותר מלימוד מקרא מפורש בתורה. וכיוצא בזה כתב בספר יד מלאכי (כללי האלף).

כעין זה יש שפירשו במדרש רבה (שיר השירים א יח) על הפסוק 'כי טובים דודיך מיין', חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ובגמרא (בבא מציעא לח.) אמרו, רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, ופירש שם רש"י (ד"ה קב שלו) שאדם רוצה יותר קב אחד שלו כיון שקב שלו חביב הוא עליו על ידי שעמל בהן.

והנה כתבו תלמידי רבינו יונה (ברכות ה:) שבברכות התורה תקנו שני ברכות, ברכה אחת 'אשר בחר בנו מכל העמים' כנגד תורה שבכתב, והברכה השניה 'לעסוק בדברי תורה' כנגד תורה שבעל פה, שהמדרש והמשנה הכל בכלל תורה שבעל פה.

ולכאורה יש לתמוה, מדוע אנו מקדימים את ברכת 'לעסוק בדברי תורה' שהיא נתקנה על תורה שבעל פה, והרי מצד הסברא היה נכון להקדים את הברכה על תורה שבכתב, ולברך 'אשר בחר' קודם.

היעב"ץ בסידורו בית יעקב (ברכות השחר) כתב ליישב קושיא זו, שברכת לעסוק בדברי תורה, נתקנה על המדרש, לישא וליתן בדברי תורה, במידות שהתורה נדרשת בהם, בפילפול וסברא, ובכלל זה עסק הגמ', ואיידי דאייתי מדרשא חביבא וקדמה. לאחר מכן באה הברכה השנייה 'והערב נא' על המשנה. ועפ"י דעת האר"י הק' אומרים 'והערב' בלא וי"ו, שהיא ברכה בפני עצמה. לאחר מכן באה ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא על תורה שבכתב.

נידון זה שייך גם לסדר הלימוד, כדלהלן: בשל"ה הק' (מסכת שבועות פרק נר מצוה סעיף יב-ג) האריך בסדר לימוד הבנים, וכתב שיש ללמדם תחילה תנ"ך על הסדר עד שידעו היטב, ואח"כ ילמדו עמם משניות מראשם עד סופם, ואח"כ התלמוד. ועוד כתב שאף לדעת הסוברים שבלימוד תלמוד בבלי יוצאים אף ידי חובת לימוד תורה שבכתב [מפני שבתלמוד בבלי יש גם מתורה שבכתב], מ"מ בתחילת דרכו של האדם בלימוד התורה עליו ללמוד קודם כל את התנ"ך והמשניות עד שיהיו שגורים לו בעל פה, ואח"כ יוכל ללמוד רק תלמוד בבלי. וכן האריך בספר ווי העמודים (פרק ה) ובהגהות יש נוחלין (אות מ).

אמנם הש"ך (יו"ד סי' רמה סק"ה) כתב ללמד זכות על מנהג העולם שאין מלמדים את בניהם תנ"ך, עפ"י דברי הפוסקים שבלימוד תלמוד בבלי יוצאים ידי חובת תורה שבכתב. וכתב החתם סופר (דרשות ח"א קיב: תורת משה פרשת בשלח) כתב, שהדרך המקובלת מאבותינו היא ללמוד קודם גמרא ואח"כ מקרא, ואילו שהיפכו הסדר אין אחד מבניהם שלא יצא מהדת, ואין אחד מהם חפץ בלמוד ש"ס והוראת איסור והיתר. ועיין עוד בתולדות אדם (פרק ג) שהאריך בענין זה, ובקונטרס סדר לימוד תשב"ר, שהתחבר על עניין זה.