לימוד התורה בנגינה וזמרה
בגמ': דרש רבא, מפני מה נענש דוד, מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט נד) 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי', אמר לו הקב"ה, דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג) 'התעיף עיניך בו ואיננו', אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו. (סוטה לה, א).
בתפארת ישראל (אבות פ"א בועז אות א) כתב שביותר מזיק לזכרון הלימוד, מחשבת הדאגות והיגון, ולא זו הלבד אלא אף מחשבת שמחה יתירה מזיקה לשכל ולזכרון, אולם השמחה בדבר עצמו שלומד מחזקת את כח השכל והזכרון כמו שנאמר 'בחוקותיך אשתעשע' דהיינו, כשיהיה לי לימודי לשעשוע ונחת, אז 'לא אשכח דבריך'.
יתירה מכך כתב התפארת ישראל (ערכין פ"ד מ"א) שבזמן חז"ל היה להם לכל משנה ומשנה ניגון בפני עצמו, ולפי זה ביאר שם את דברי הגמ' האומרת 'חסורי מחסרי והכי קתני', שלכאורה קשה מדוע התנא חיסר ולא כתב את המשנה בשלימותה, ולפי הנ"ל מבואר שהיות והיה לכל משנה ומשנה ניגון מיוחד בכדי לזוכרה פעמים שחיסרו מדברי המשנה לצורך שלימות השיר.
עניין הזמרה בעת הלימוד מפורש גם בגמרא (מגילה לב.) אמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים', ופירשו התוס' שהיו רגילים לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונים אותן על פה, וע"י כך היו נזכרים יותר.
גם בסנהדרין (צט:) אמרו, זמר בכל יום, זמר בכל יום, ופירש רש"י, זמר בכל יום - היה מסדר למודך אע"פ שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.
ובדבש לפי (מערכת ז אות ז) כתב בשם ספר ארץ החיים שהזמרה מועילה לזכרון, ובשם הגדולים (מערכת י אות קיב) כתב שלר' יוסף אשכנזי מצפת בזמן האר"י ז"ל היו קורים 'תנא' מפני שהיה שונה המשניות בנגינה.
ובספר שער הקדים (מהג"ר שלמה חזן ז"ל רב רבנן מק"ק נא אמון, ערך תורה) כתב, כשקורא אדם בתורה צריך שיהיה בניגון ובנעימה, והטעם בשביל שהנשמה הוא מאצילות ורגילין בשירין וניגונין ושיר גלגלים, ולזה אין ראוי לשנות.
והגאון רבי יוסף יוזפא האן נוירלינגן בספר יוסף אומץ (דף רסט) כתב, אמר רבי יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וכו' לכן נהגתי בעצמי כשאמרתי לתלמידי עשרים וארבע, אמרתי בניגון כמו רות וכיוצא, ואף שהייתי בזה שחוק לכל תלמידי אכן בגמרא ובפוסקים אין אני יודע נגן ואפשר שאופן אמירתינו בדרך פלפול מיקרי זמרה.
וכתב השל"ה (שבועות דף סג) שיהיה הלימוד בשיר בין במקרא בין במשנה ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הניקוד והטעמים.
אולם החיד"א (כסא רחמים עמ"ס סופרים תוס' פ"ג ה"י) כתב להליץ מאי טעמא אין היום נוהגים לקרוא בניגון, משום שבזמניהם שהיתה המשנה בעל פה היו צריכין לניגון כדי שלא ישכחו למשניות ואח"כ כשנכתב התלמוד משום עת לעשות לה', שוב אין שונין המשניות בעל פה ואפילו אחד מריבוא, יש ללמד זכות כי עתה כמעט נתבטל לשנות בזמרה וליכא לאוקמי קרא בהכי.
והנה בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' קז) נשאל אם מותר ללמוד תורה בניגון או גם זה בכלל זמרה שאסרו. והשיב עפ"י הגמ' במגילה שמצוה ללמוד בנגינה, אלא שהעיר ממה שאמרו בסוגיין שנענש דוד המלך על שקרא לדברי תורה זמירות, וביאר שדוד המלך נענש על שקראן זמירות לנפשיה ליהנות בהן, אבל לשם לימוד ולהתעוררות, אדרבה יותר טוב ללמוד בנגינה ואין בזה שום חשש איסור.
ועיין בבן יהוידע שביאר, שכוונת דוד המלך שקרא לד"ת זמירות, שבעסק התורה יש שני מיני תועלת, הא' שע"י למודו ידע איך לעבוד את הקב"ה, והב' שע"י עסק התורה האדם מזמר עריצים ומכרית חוחים וקוצים, ולכן נקראת התורה חרב, ודוד המלך באומרו זמירות היו לי חוקיך כיוון על תועלת זו, והתביעה עליו היתה שיש בלימוד התורה תכלית יותר נכבדה לדעת איך לעשות רצון ה', ואיך קרא אותם זמירות היו לי חוקיך, כאילו זה התכלית היחידה, ולדבריו מובן שההגדרה של ד"ת זמירות היא נכונה, והתביעה היתה מדוע היה קוראם רק זמירות.
