כתיבת ספר תורה בנוצה ובקולמוס של מתכת
בגמרא מבואר שזכה הקנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ספרי תורה נביאים וכתובים. והנה הרמ"א (יו"ד סי' רעא ס"ז) כתב שיש אומרים שיש לכתוב ספר תורה בקולמוס של קנה דווקא ולא בנוצה. וכתב בביאור הגר"א (ס"ק כג) שמקורו בסוגייתנו. ובטעם הדבר כתב הלבוש (שם), שהנוצה אינה כותבת אלא חורצת וחוקקת, ובספר תורה צריכים כתיבה ולא חקיקה. וכתב הלבוש שאין נוהגים כן, והביאו הש"ך (ס"ק יג). ובטעם הדבר שאין נוהגים כן להקפיד על כתיבה בקנה דווקא, כתב בערוך השולחן (שם סל"ח), שמלשון הגמרא עצמו מוכח שאין זו חובה לכתוב בקנה אלא שכך נהגו.
ובמסכת סופרים מבוארים כל דיני כתיבת ס"ת ולא הזכיר במה לכתוב, ועכשיו לא נהגו לכתוב בקנה מפני שאין אנו יכולין לכתוב בקנה. וכותבים בנוצות עופות טהורים שטובים מאד לכתיבה. ומ"מ כתב שאין כדאי לכתוב בנוצת ברזל מפני שני טעמים: א. שהברזל נוקב את הקלף. ב. שהתורה מארכת ימים והברזל מקצר. וחידש שאף בחידושי תורה נכון שלא לכתוב בקנה ברזל מטעם זה, ולפי דבריו נכון להיזהר בכתיבת חידושי תורה לכתוב בעט פלסטיק ולא בעט ברזל.
ובבני יונה (סי' רעא יד.) כתב הטעם שלא היה אפשר לכתוב במדינות אשכנז בקנה, לפי שהקנים המצויים שם אינם חזקים, ואם עושים מהם קולמוסים הם נשברים מהר ובכל שורה שכותבים צריכים לחזור ולתקנם, ועל ידי זה יהיה הכתב שונה משורה לשורה כיון שבכל פעם שמתקנים את הקולמוס משתנה קצת הכתב. וכתב עוד שנהגו לכתוב בקולמוס של ברזל, ודחה החששות שהזכירו הפוסקים לענין קולמוס של ברזל וכתב שהם גזירה חדשה וחששות רחוקות, עיי"ש. וסיים שאין למחות ביד הסופרים, והוא עצמו כתב ס"ת בקולמוס של ברזל.
ובקסת הסופר (לשכת הסופר סי' ה סק"ה) הביא דברי הבני יונה, וכתב החתם סופר בהגהותיו לקסת הסופר (שם), שדברי הבני יונה צריכים עיון, שקנה שאמרו עליו בגמרא שזכה שיכתבו בו ס"ת אינו סוג של צמח דווקא, אלא כל דבר שהוא רך ואינו נשבר על ידי הטייתו לכאן ולכאן כי חוזר לקדמותו נקרא בשם קנה, ועליו אמרו (תענית כ.) לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז. והוסיף עוד שטוב יותר לכתוב בקנה של נוצה מלכתוב בקנה שהוא צמח, כיון שמין העוף הוא מן המותר בפיך, ואף על פי שקנה ממש שהוא צמח אינו אסור בפיך, מכל מקום עדיף לכתוב בדבר שבא מדבר מאכל המותר בפיך. ועל כל פנים אין להרהר על כתיבת סופרים בקנה של נוצה.
ובארצות ספרד ותימן שהיו מצויים שם קנים חזקים, היה המנהג בכל הדורות לכתוב הס"ת בקולמוס של קנה, והם מעצים ידועים הנקראים כיום בשם קני סוף, ובלשון בני תימן נקראים קנים אלו חלאל על שם שהם חלולים, ויש מחוזות שקוראים להם יראע, והם גדלים במקום מים (קו' בית הלל י עמ' כד).
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קלו) כתב שכיום שיש עטים של זהב יש להקל לכתוב בהם ס"ת בב' תנאים: א. שקשה לו הכתיבה בנוצה. ב. שהכתיבה בעט זהב תהיה מהודרת יותר מן הדין. וטעמו הוא משום שרואים אנו שעטים אלו אינם מנקבים את הקלף, ואם כן אין שייך בהם החשש שכתבו האחרונים לניקוב הקלף בברזל, והטעם שכתב בערוך השולחן שהברזל נברא לקצר ימים ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך, אינו שייך אלא בברזל ולא בכסף וזהב כמו שכתב הרמב"ן (שמות כ כא), ועוד שכדאי הגאון בני יונה לסמוך עליו שהוא עצמו כתב בברזל. אבל זולת זה אין לזוז מכתיבה בנוצה כפי הנהוג לעולם.
