כיצד יש לשמח חתן
בגמ': אמר ר' נחמן אמר שמואל חכמים תקנו להם לבנות לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה (כתובות טז, ב).
בגמרא ברכות (י:), כל הנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, וכתב העזר מקודש (אבהע"ז סי' סה ס"א) שמי שאומר את ברכת האירוסין או אחד מברכות השבע ברכות שאומרים תחת החופה מקיים בזה בחינת משמח חתן וכלה, כמו כן אם בירך ברכת המזון או ששח שיחה קלה עם החתן ועוררו אל בחינת שמחה של מצוה וכו', גם בזה קיים מצוות שמחת חתן, ואדם חשוב מקיים זאת בעצם זה שהוא בא לחתונה, והוסיף שם שהנזהר להושיט לחתן דבר מאכל או משקה או מרקד לפני הכלה, ואומר קצת בדיחות לפני החתן שבזה מעוררו לשחוק ושמחה נגליית, או משבח לפניו זיווגו, באחת מכל זה די והוא על הצד היותר טוב.
ובשו"ת באר שבע (סי' נ) כתב, מה שאמרו כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו כו' יש לדייק שמחה זו מה היא, אם רצה לומר ביין כמו שמחה האמורה בתורה בנוגע לחגים כדכתיב 'ושמחת בחגך' שפירושו ביין כמו שאמרו (פסחים קט.) אין שמחה אלא ביין שנאמר (תהילים קד) 'ויין ישמח לבב אנוש', א"כ קשה שהרי החתן הוא בעל הסעודה, נמצא שהחתן משמח לאחרים ביין ולא אחרים לו, לכן נראה לי ששמחה זו היא לשמח החתן בדברים, ויש להוכיח כן ממה שאמרו בברכות (ו:) אגרא דבי הילולי מילי, ופירש רש"י (ד"ה מילי) לשמח החתן בדברים, ובסוף דבריו כתב השבות יעקב שהיינו על דרך מה שאמרו בסוגיין כיצד מרקדין לפני הכלה אומרים כלה נאה וחסודה וכו' וזה הנקרא לשמח חתן. וכעין זה מבואר גם בגליוני הש"ס (ברכות ו:) שמה שאמרו כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, שמחה זו היינו שיחה. ומבואר מדבריהם שיסוד שמחת חתן וכלה הוא לשמח החתן בדברים, ועיין בפלא יועץ (ערך חתן) .
ובספר דברי תורה (מהדורא א אות ח) כתב שבעל הבני יששכר היה נוהג להשקות את החתן ברביעית יין כדי לשמחו, שהרי אמרו (תהילים קד) 'ויין ישמח לבב אנוש', והעיר על זה שכל זה בחתן שאינו תלמיד חכם, אך בחתן תלמיד חכם אפשר לשמחו ע"י שיאמרו לו דבר תורה, ו'פקודי ה' ישרים משמחי לב', וממילא וודאי שהת"ח ישמח בכך.
ואכן בסדר תולדות אדם (ח"ב פ"ד) הביא שהגרש"ז מוילנא זצ"ל, בשמחת נשואין היה מונה ודורש כל מדרשי רבותינו הקדמונים על הפסוק עוד ישמע בערי יהודה וכו' והכל בקול צלול נעים וערב מאד לאוזן שומעת עד שהיו מעירים ומעוררים אהבת ה' וחפץ השומע, לאחר מכן אחז ביד החתן ודיבר עמו דברי תורה אשר זורו במזור האמת והאמונה וחובשו בתחבושת השכל הזך ורככו בדברי צחות ומליצות ערבות עד שצהלו פני החתן מרב שמחה וגיל.
ובקונטרס מנחת תודה כתב בשם הגר"א דושניצר זצ"ל, שהגרש"ז מקעלם היה בחתונה ולקח סכין, ועשה תנועה מול החתן כאילו רוצה לתקוע בו, והחתן חייך, ואמר הגרש"ז בזה יצאתי ידי חובת שמחת חתן. ובבן איש חי (שנה ראשונה, שופטים אות יח) כתב מצוה גדולה לשמח חתן וכלה, ולעשות להם מילי דבדיחות שישמחו, ושכר המשמחם עצום מאוד, ורק יזהר שלא ישמחם בליצנות. ועיין בדברי יחזקאל שינאווא (מישור תשנ"ט, עמוד שצח) שאמרו על אברך אשר היה משמח חתן וכלה בדברי בדחנות שגמר בדעתו להפסיק ולחדול מלהיות עוד בדחן, וצוה לו בעל הדברי יחזקאל שלא יעשה כן אלא ימשיך בכך, וסיים אם היה ביכלתי להיות בדחן גם הייתי עושה כן.
ובספר שישו ושמחו (עמוד עב) הביא שהגר"י בלאזר זצ"ל היה ירא שלא קיים את המצווה לשמח חתן וכלה, והיה ממשמש החתן תחת זרועות ידיו להוציא ממנו חיוך כל שהוא שבזה ידע שוודאי ישמחת את החתן [ויצא מחשש נהנה מסעודת חתן ואינו משמחו].
והנה במנהגי מהרי"ל (הל' עירובי חצרות, הו"ד במג"א סי' שלח סק"ד) כתב שכלי זמר הוא עיקר השמחה, ופעם אחת גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר וצוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר, וכן כתבו הפוסקים שהמנהג להביא מנגנים בכלי נגינה לשמחת חתן וכלה (כנה"ג הגה"ט סק"א), אך ברדב"ז (ח"ד סי' קלב) כתב מה שאמרו שאין שמחה אלא בכלי שיר, אפשר בארצותם הוא אבל בארצותינו יש שמחה בבשר ויין ושיר בפה לשורר ולשבח את השם יתברך בשירים וקרובות שתקנו הראשונים ז"ל, ובעינים למשפט (ברכות שם) דייק מדברי רש"י (הו"ד לעיל) שכתב שעיקר השמחה הוא מילי, ומשמע דלא כדברי המהרי"ל ועיין בתוס' (מז. ד"ה דמסר) . וע"ע בליקוטי מהרי"ח (סדר נשואין) בשם המהר"ם שיק.
ובאגרא דבי הלולי (דף לח:) האריך בסוד העניינים במעלת ניגון בפה ובכלי שיר בסעודת נשואין, ועיי"ש במה שכתב בשם ר' פנחס מקוריץ בענין הניגון בכינור. (ראה גם מה שהובא לעיל בשם החכמת מנוח) .
ומנהג ירושים שלא לנגן בחתונות בכלי שיר אלא בתוף (מנהגי א"י עמוד שלז), וכתבו הפוסקים שיש לאסור אף שמיעת הקלטה של כלי שיר (שלמת חיים ח"ד סי' כא, קובץ בית אהרן וישראל שנה יא גליון ה עמוד תשלט בשם גדולי הפוסקים) . וע"ע בספר אגרא דבי הלולי מילי (עמוד י) בטעם שצריך לשמח את החתן.
