יציאה מחוץ לעיר בשנה הראשונה
במשנה: הנושא את ארוסתו הכונס את יבמתו שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת לביתו (סוטה מג, א).
בספר החינוך (מצוה תקפב) כתב, שבכלל מצוות עשה של נקי יהיה לביתו שנה אחת, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים ימים רבים.
אמנם במנחת חינוך דייק מדברי הרמב"ם (מלכים פ"ז הי"א) שלא הזכיר איסור רק ביציאה למלחמה ולצרכי העיר, אבל זה פשוט שמותר לצאת מביתו למרחקים בשנה ראשונה, ולא נוכל לדרוש איסור שלא מצאנו בש"ס ובשאר פוסקים, ואין עולה על זכרוני בשום פוסק דין זה שחתן בשנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים, כמו שכתב הרב המחבר.
אולם בשו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סי' קנה) העיר שבספר המצוות (ל"ת שיא) כתב הרמב"ם 'ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל שנתו', וכתב החת"ס שכתב זה מסברא ואי"ז מצוות עשה או ל"ת, ומ"מ כתב שגם לדעות האוסרות מותר לצאת לתלמוד תורה וכן לכל דבר מצוה, מפני שלא עדיף מיוצא צבא שלמלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו יוצא, ואפי' למזונות מותר לצאת משום שזה מצוה.
ובשו"ת רדב"ז (סי' רלח) נשאל אם מותר לחתן בשנה ראשונה לצאת בסחורה למדינה אחרת, והשיב שמלשון הגמ' בסוגיין משמע שהלאו שלא יצא בצבא, והעשה נקי יהיה לביתו, לא איירי אלא שלא יצא למלחמה ולא יספק צורכי המלחמה כאשר עושים האיש הירא ורך הלבב, אבל שלא ילך בסחורתו לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל, וכי אם אין לו אומנות אלא זה ימות ברעב או ישאל על הפתחים, והלאו לא יתחלק בין עניים לעשירים [שרק לעשירים שיש להם מה לאכול נאמר], וכן הסמ"ג לא הזכיר בכלל המצוה שלא יצא לסחורה אלא שלא יצא לאחד מן הדברים שכופין את הרבים לצאת ואם ירצה הוא לצאת עובר בלאו ועשה, וכן הרמב"ם בפ"ז ממלכים לא הזכיר שבסחורה אסור.
ומה שכתב הרמב"ם בסה"מ שיש איסור לצאת אף לסחורה, כתב הרדב"ז ששיבוש הוא שנפל בספרים, אפשר מן המעתיק בלשון ערבי, או ממעתיק הספר, אבל בלשון ערבי כתוב וז"ל, ואעלה און אל חתן חיצה נפסה מצהי עאן אל כרוגא מן ביתה אעני אל ספר, והכוונה כי החתן בעצמו מוזהר שלא יצא מביתו כלומר לצאת לדרך, ולא בא לומר שלא יצא מביתו כלל אלא שלא יצא לדרך כלומר לצרכי רבים, אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו שאם אין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה, יעוי"ש.
והנה החכמת אדם (כלל קכט סי"ט) פסק כדברי המחמירים שמזכיר הרדב"ז בדבריו שם, שאוסרים לצאת אפילו לסחורה, ופוסק, שהנושא אשה צריך לעמוד בעירו שנה תמימה לשמוח עמה, ועל דברי הרדב"ז הוא משיג בבינת אדם שם וכותב, שבודאי לא ראה שכן מפורש גם בליקוטי פרדס ובספר החינוך שאסור אפילו לסחורה, ועוד מוסיף וכותב שכן משמע גם במנין המצות להרמב"ם (מ"ע ריד). ומה שהקשה הרדב"ז שא"כ מי שאין בידו להתפרנס איך יקיים זה ולא שייך לומר שהלאו נאמר לעשיר ולא לעני, י"ל דבודאי אם האשה מוחלת הוא פטור כמו שמצינו בז' ימי המשתה שהאשה יכולה למחול.
אך בערוך השולחן (אבהע"ז סי' סד ס"ד) כתב יש מי שרוצה לומר שבשנה ראשונה אין לו לצאת בסחורה למדינה אחרת, ואין עיקר לדברים הללו.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קח) נשאל בענין זה וכתב, שהיות וכתב החת"ס שהחינוך יחיד בשיטה זו, ועוד כתב שסחורה בזמנינו נחשב למצוה, לכל הפחות נטילת רשות מועיל, רק לטייל יש מקום להחמיר.
וע"ע בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' צג), בשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות כט), שו"ת רב פעלים (ח"ג אה"ע סי' ט), גנזי חיים (מע' ח אות טוב) בשו"ת מהרש"ם (ח"ג דף שיח.) בשלחן העזר (ח"ב סי' יב), ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' עב).
