חשב לתת לעני האוסף צדקה, אך העני הלך

בגמ': יש יד לצדקה או אין יד לצדקה וכו'. (נדרים ז, א).

ברמ"א (יו"ד סי' רנח סי"ג) כתב שאם חשב בלבו לתת צדקה חייב לקיים מחשבתו, וי"א שאם לא הוציא בפיו אינו כלום, והעיקר כסברא הראשונה. וכתב הפ"ת (ס"ק טו) בשם הדת אש שלא אמרו שמחשבה הרי הוא כנדר ומתחייב לצדקה, אלא דוקא כשהוציא בשפתיו ליתן צדקה, ולא פירש כמה, ובמחשבה חשב על סכום ידוע, בכה"ג מועיל מחשבתו להתחייב.

אבל אם לא הוציא בשפתיו כלום, אין עליו שום חיוב. וכ"כ ג"כ בגליון מהרש"א (שם) בשם הדת אש. וכן הוא בשו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' שיא ד"ה ועוד). אולם בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קסב) חולק על דברי הדת אש.

ובשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי פח) הקשה על מה שהסתפקו בסוגיין אם יש יד לצדקה, מדעות הפוסקים שהחושב בליבו ליתן צדקה מתחייב בזה, ולכאורה הואיל והתכוון להתחייב לתת צדקה, אפי' אם נאמר שאין יד לצדקה, חייב לתת מפני מחשבתו. וכתב לחדש שכיון שרוצה לידור בפיו אין מחשבתו מועלת, ולכן דנו בזה בגמ' רק מטעם יד. אך בטל תורה (ד"ה יש יד) הקשה עליו, עיי"ש מה שתירץ בזה. ויש לדון לדברי הבית שלמה שהחושב ליתן סכום מסויים לצדקה, ובפיו אמר סכום אחר שאינו מתחייב אלא מה שהוציא מפיו. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' פד).

[ועיין באור החיים (דברים כג כד, הו"ד בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' צז) שכתב, 'כאשר דברת בפיך', על דרך שאמרו בזוהר הק' על הפסוק 'כי עוף השמים יוליך את הקול', שכשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמו בלא ידיעתו, והוא אומרו 'אשר דברת בפיך', כי הגם שלא עשה אלא מחשבה, פיך דבר מה שחשבת, ולזה דקדק לומר 'בפיך'].