חסכון בהוצאות כסף מעשר לדבר מצוה

בגמ': תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות ובית הלל אומרים בשקל כסף בשקל מעות (בבא מציעא מה, א).

בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' מה) נשאל בנידון מי שמשתמש במעות מעשר שלו כדי ליסע לקבל פני רבו, האם מחויב לצמצם בהוצאות המעשר כמידת האפשר, ואף שהדבר יגרום לו טרחה מרובה, או שמא רשאי להוציא הוצאה מרובה כדי ליסע בהרווחה.

השואל כתב לדון להוכיח מסוגיין, שנחלקו בית שמאי ובית הלל על מי שיש לו מעות נחושת של מעשר שני וצריך להעלותם לירושלים, וכדי להקל ממשא הדרך בא לפורטן בסלע כסף, לדעת בית שמאי מותר לפרוט את כל פרוטות הנחושת בסלע, אולם לדעת בית הלל לא יפרוט אלא חצי ממטבעות הנחושת שיש לו. וזאת מפני שכשיבא לירושלים יהיה לו צורך בפרוטות לקנות צרכי סעודה, ואם כולם יעלו לירושלים רק אם סלעים, ירוצו כולם לשולחני לפרוט וממילא יוקירו הפרוטות, ונמצא מעשר שני נפסד, לפיכך ישאו פרוטות עמהם להוציא במקצת, ולכשיכלו הפרוטות יפרטו הכסף שבידם מעט מעט. בדברי בית הלל כתב השואל להוכיח שיש לאדם לחסוך בהוצאותיו מכסף מעשר ולדאוג שהמעשר לא יופסד.

אך הביא הלהורות נתן שם לדחות, שבנידון זה המובא בסוגיין אם יעלו כולם לירושלים את הסלעים, נמצא שהמעשר מפסיד ממש, שפרוטה אחת במקום שישתמש בה בירושלים לקניית פירות מעשר שני, יתנה לשולחני, ונמצא שפרוטה אחת לא הוציא למעשר אלא נתנה לשולחני. משא"כ בנידון השאלה באדם שנוסע לרבו, כל הוצאותיו שמוציא הרי הוא מוציא לצורך המצוה, ואף שהיה יכול לצמצם ולעשות את המצוה בפחות כסף, וישאר לו היותר למצוה אחרת, מ"מ מנלן לאסור דבר זה כיון שלמעשה הוציא את מעותיו לצורך מצוה, ולא נפסד שום ממון שלא לצורך מצוה.

לנידון זה האריך להוכיח שם גם מכריתות (ה:) שמבואר על שימוש בכמות גדולה של שמן המשחה, שמשה רבינו דאג שעליו לעשות את המצוה בצמצום, ולמשוח את אהרן בשמן בצמצום, עיי"ש.

בסיום התשובה הוסיף וכתב, שכיון שכל חיוב נתינת המעות מעשר לצורך מצוה הוא עפ"י כוונתו, יש לילך אחר דעתו, ואם יודע בנפשו שלא היה עושה מצוה זו בדוחק וצמצום וצער, ממילא רשאי להוציא ממון המעשר שלא בדוחק.

בנידון דומה נשאל בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קסא) אודות אדם שעליו לנסוע לחתונה לקנדה, והמחותן מעמיד לרשות הרוצים להשתתף בשמחתו באס [אוטובוס] הנוסע למקום החתונה, אמנם נסיעה כזו לוקחת שעות רבות, ולכן רוצה השואל לנסוע לשם במטוס, ושאלתו אם רשאי לשלם את מחיר הכרטיס ממעות מעשר כיון שהיא לדבר מצוה לשמחת חתן וכלה, או שמא כיון שבידו לנסוע לקנדה לקיים המצוה חינם אין כסף, אפשר שבשביל לחסוך לו טרחה יתירה לא הותר לו לשלם התוספת מכסף מעשר.

בתשובתו האריך לפקפק על עצם ההיתר לנסוע לחתונה ממעות מעשר, וכתב שרק באופנים מסוימים אם החתן והכלה עניים ויודע בבירור שישמחם, והתנה קודם נתינתו את המעשר שיתן מזה לצדקה ולא רק לעניים, אז יש להתיר להוציא זאת ממעות מעשר.

ולגוף השאלה כתב, שבמקום שנתבאר שמותר לשלם הוצאות הנסיעה מכסף מעשר אם הוא בשביל צדקה לעניים, מותר לנסוע בצורה נוחה כדי לחסוך טירחה אף שהוא ביוקר אם לולא כן לא היה נוסע, ומכש"כ כשלולא כן לא היה אפשר לו לנסוע. אולם אם נוסע בשביל קיום שאר מצוות [כגון לילך לרבו ללמוד תורה, או מוסר ויראת שמים] לא יסע ביוקר כדי לחסוך טרחה, רק כשלא אפשר לו לטרוח ולא היה נוסע באופן הזול.