חמץ של קטן ושל שוטה שעבר עליו הפסח האם נאסר
בגמ': מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא (בבא מציעא לט, א).
בסוגיין מבואר, שאין בית דין מעמידים אפוטרופוס ליתומים גדולים אלא לקטנים.
הפרי מגדים (פתיחה כוללת ח"ב אות ב) והאחיעזר (ח"ג סי' פא) הסתפקו בדין חמץ של קטן שעבר עליו הפסח, האם אסור בהנאה או לא,
שורש הספק הוא האם יש לדמותו לחמץ של גוי שעבר עליו הפסח שאינו נאסר בהנאה מאחר ולא נעברה בו עבירה, או שיש לדמותו לחמץ של יהודי משום לא פלוג, וכשם שחמץ של יהודי גדול נאסר אף אם הניחו בשוגג בפסח, כמו כן חמצו של קטן יאסר באופן זה.
אך הקשה בהר צבי (או"ח ח"ב סי' מה), שדברי הפמ"ג סותרים למה שנקט באו"ח (סי' תלד א"א סק"ט) בפשיטות שחמצו של קטן שעבר עליו הפסח אינו נאסר, ולפיכך אפוטרופוס ששכח למכור חמצו של היתום והגיעה שעה שישית, יסיר אחריות החמץ מעליו ונמצא החמץ של הקטן ולא יאסר.
ובשו"ת חלקת יואב (או"ח סי' א ד"ה סוף דבר) הכריע, שחמצו של הקטן וכן של שוטה נאסר, וביאר הטעם, שכל איסורי התורה בלאו שאין בו מעשה, כגון כאן שלא עשה מעשה בכדי לעבור בבל יראה, אלא רק לא ביערו מביתו, אינם טעונים כוונה ומעשה כדי לעבור עליהם, וממילא אף לגבי קטן ושוטה יש איסור בהחזקתו את החמץ ולכן נאסר החמץ.
