חלוקת ירושה בצוואה על פי גדלות בתורה או על פי קורבה
בגמ': קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא רב אידי בר אבין אמר אנא קריבנא טפי וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי וכו' (בבא בתרא לג, ב).
בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' כג) נשאל מיורשי איש חסיד שהוא ואבותיו היו ממעריצי גזע צדיק מפורסם מפולניא שנפטר לפני כמאה שנה, והניח אחריו שושלת בנים ונכדים שאנ"ש ומעריצי אבותיהם החזיקו בהם למען יוכלו לשבת באהלה של תורה ולהפיץ דרך החסידות של אבותיהם ברבים, והמנוח הנ"ל עזר להם הרבה. ועתה הניח עזבון לצדקה וחסד, ובצוואתו כתב לתת לנכדי הצדיק הנ"ל סכום מסוים ולא פירש שמותם.
ועתה שואלים היורשים, מי מנכדי צדיק הנ"ל זכאי להנות מהירושה אם רק אדמורי"ם ורבנים ויושבי אהל, או כל נכדיו אפילו סוחרים ובעלי מלאכה שהתחילו באחרונה לכנות עצמם בשם אדמורי"ם ורבנים וגם לקבל מתנות מבני אדם.
בתשובתו הביא את דברי הגמרא בכתובות (פה:) באדם שציווה להוריש את נכסיו לאדם ששמו טוביה ולאחר מותו באו שני אנשים בשם זה, ושניהם טענו לזכות בירושה, ומבואר בגמרא שאם שניהם קרובים, יש להעדיף את התלמיד חכם בקבלת הירושה, ופירש רש"י שמסתמא אדם מצדיק את מעשיו בשעת מיתה, וכמו שמצינו בגמרא ברכות (לד:) המדברת גדולות ונצורות בשבח המהנה תלמידי חכמים מנכסיו.
אם כן, לכאורה הדין נותן שגם כאן הנכסים ינתנו לנכדיו התלמידי חכמים ולא לשאר הנכדים. ובירר שם שהגדרת תלמיד חכם אינה רק מי שעוסק בתלמוד תורה כל היום, אלא אף העוסקים לפרנסתם כדי חייהם וצרכי ביתם ואינם עוסקים כדי להתעשר, אם הם משתדלים לעסוק בתורה בכל זמן פנוי, בכלל תורתם אמנותם הם, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רמג ס"ב). וכעין זה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' יט) ובשו"ת מהר"י בן לב (ח"ז סי' מז) ובשו"ת דרכי נועם (חו"מ סי' נה). עוד בירר שם שאין עדיפות לחכם מופלג על חכם פחות ממנו.
אמנם שוב כתב, שאין קדימה לחכמים שביניהם על שאר נכדי הצדיק, ומקור דבריו בשיטה מקובצת כאן (ד"ה ואיכא נוסחי) שכתב בדין זה של קריביה דר' אידי שכיון שאמר המוריש שנותן את הירושה לפלוני ופירש שהוא קרובו, לא עדיף מי שאינו קרובו אף אם הוא תלמיד חכם גדול יותר, שהרי גילה דעתו כי סיבת נתינתו היא הקירבה.
ואף שהרמב"ן בחידושיו (ד"ה קריביה) נסתפק בדבר שאפשר יקדימו את החכם אפילו יש קרוב יותר, וכך הביאו רע"א (בשו"ע חו"מ סי' רנג סכ"ט) שאפשר שיש להקדים הת"ח אפילו יש קרוב ממנו, וכ"ש בשוים בקירבה. הנה מצינו בשו"ע (חו"מ סי' רנג סכ"ג) האומר תנו מאתיים זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר, ומשמע שיחלקו בין כולם בשוה ולא אמרו שיחלקם לחכמים עניים דוקא, ולדברי הרמב"ן הסובר שצריך להקדים החכם, צריך לומר שדוקא כשהוא נותן מתנה לאדם אחד אמדו חכמים שהוא חפץ ליתן לת"ח דוקא כדי לזכות במצוה רבה זו של הנאת ת"ח מנכסיו, אבל באופן שנתן מתנה לרבים ובכלל המקבלים יהנו גם ת"ח מנכסיו, אין אומרים שהתכוין דוקא להם ולא לאחרים, ולפיכך הקרוב בקורבה קודם יותר ואין ללכת אחר מי שגדול יותר בחכמה, אלא אחר מי שקרוב לו יותר והוא יזכה בממון.
