חילול שבת כדי למנוע הלבנת פנים
בגמ': ומאי שנא עד ל' יום עד ל' יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא (כתובות ע, ב).
כתב האדר"ת בקונטרס עובר אורח (סי' שלד) לענין הצלת כתבי יד בשבת משריפה וז"ל: וקצת יש לומר דהוי ליה ספק סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו, ויוכל לבוא לידי חולי מעגמת נפש רח"ל, וכמו ששמעתי על הגאון ר"א חרל"פ ז"ל שהיה אבד"ק ביאליסטוק שקרה אסון לכתבי קודש שלו, ולא האריך ימים מעגמת נפש לא עלינו, ע"כ.
ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ז) הביא דבריו, והוסיף שאף שהרא"ש (ריש פרק שמונה שרצים) כתב במי שפרעוש עומד על בשרו בשבת ונושכו שמותר ליקחו ולהשליכו מעליו, דאינו כמתכוין לצודו אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ ברה"ר שמותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות, ולפי"ז לכאורה בהפסד ממון גדול גם היה מקום להקל שהרי הכאב והצער הוא גדול פי כמה והיה מסכים שיקטעו לו ידו אם ע"י זה ינצל רכושו ואפי"ה אסור, והיינו משום דצער הגוף ממש שאני.
והוסיף סברא בזה, שאין מתחשבין במה שנותן אל לבו ומצטער הרבה, משום דחשיב כאילו הוא ממית עצמו ולא האש.
לפי"ז כתב שם לענין אדם שהוא עשיר מופלג ונפלה בשבת אש ברכושו שאע"ג שכבוי הוא רק מלאכה שאינה צריכה לגופה אפי"ה אסור לכבות, ואע"ג שצערו גדול עד מאד בראותו אש אוכלת ושורפת לעיניו את כל רכושו ויהפך מעשיר מופלג לעני המחזר על הפתחים, וגם יש מקום לחשוש לנגישות והלבנת פנים שלא כדין מבעלי חובות, וגם אפשר שיחלה האיש מרוב צער וימות, אעפ"כ אסור.
ואף שיהיה לו בזה הלבנת פנים, יש לומר שאף שצערו גדול מאד, מ"מ מסתבר דהצער של שריפת כל רכושו או כל כתבי ידו אשר עמל ויגע עליהם כל ימי חייו הוא הרבה יותר גדול מהלבנת פנים. ולכן נראה דאסור לעבור גם על שבות דרבנן כדי למנוע הלבנת פנים מעצמו או מאחרים אע"ג שהוא גם מציל בכך את המלבין מעוון חמור שאין לו חלק לעוה"ב, שודאי אין היתר לעבור עבירה מ"מ כדי למנוע אחרים מלהלבין פני חבירו. [ועיי"ש עוד במה שדן בענין הצלת עצמו ע"י ביוש חבירו, בענין זה ראה גם באליבא דהלכתא (לעיל סז:)].
אולם כתב המנחת שלמה, בהתבונני נראה דעדיין יש מקום לדון שיהא מותר לעבור אדרבנן אפילו בקום ועשה להנצל או להציל אחרים מהלבנת פנים, וכמו"ש בגמ' (ברכות יט:) גדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור, ולפי"ז בהלבנת פנים ברבים דאיכא צער ובזיון טובא יש לדון גם לענין דאורייתא בשב ואל תעשה וכ"ש בדרבנן אפילו בקום ועשה, ועיין גם בשו"ע (או"ח סי' יג) שאם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות אע"ג שהוא עובר אתרי דרבנן חדא שנושא משא בכרמלית וגם על זה שהוא לבוש בבגד של ד' כנפות בלא ציצית, ועיין גם באו"ח (סי' שלט) לענין חופה בשבת דשרי משום ביוש חתן וכלה, וגם סברא הוא דכמו שמותר לטלטל בשבת קיסם שהוא מוקצה לחצוץ בו שיניו בכה"ג שלא היה יכול להכין קיסם מאתמול כמבואר בסי' שכ"ב משום טעמא דגדול כבוד הבריות הוא הדין נמי דשרי לעבור אדרבנן אפי' בקום ועשה כדי למנוע הלבנת פנים מעצמו או מאחרים, דאפשר שזה דומה למי שרוצה לבזות אדם ולפשוט מעליו בגדיו בשוק שהוא גנאי גדול דלכאורה נראה דהוי בכלל כבוד הבריות שדוחה לאו דאורייתא בשב ואל תעשה ודרבנן אפי' בקום ועשה וה"נ בהלבנת פנים, והדבר צריך הכרע.
