התרת נדר שנדרו בשעת צרה, ודין הנודר בטעות שלא ללמוד ענין מסוים, ואמירת 'בלי נדר'
בגמרא (סנהדרין קב, א) מובא מעשה בר' אבהו שהיה רגיל לדרוש בשלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. פעם אחת חלה, וקיבל עליו שלא לדרוש, וכיון שהבריא חזר לדרוש.
והקשה בעיון יעקב (צ. ד"ה כיון), שקצת קשה לפי מה שכתב הרמ"א (יו"ד סי' רכח סמ"ה) שמי שנדר נדר בשעת צרה, אין להתיר לו אלא לצורך מצוה או לצורך גדול, כמו נדר על דעת רבים. וכיון שנדר מחמת שחלה הרי זה כנדר בשעת צרה, ולמה התירו. וכתב שאולי גם זה נקרא צורך מצוה, ללמוד ולדרוש הפסוקים העוסקים במלכים אלו, וגם מצוה היא לגנות את הרשעים כדי שלא יזידו עוד.
והחיד"א במראית העין (ד"ה קביל) כתב, שבגמרא לא משמע כלל שעשה התרה לנדרו, אלא מיד כשהבריא חזר לדרוש בפרשיות אלו, שאם היה עושה התרה היה לגמרא לאמרו. וביאר בזה החיד"א בכמה אופנים: א. אפשר שהתנה כן מלפנים שכל קבלה שיקבל עליו לא תהיה הקבלה בגדר של נדר ולא יצטרך התרה עלייה, וכך היה נוהג בכל עניניו, ולכן גם בקבלה זו לא נהג דין נדר, כדרכו. ב. אפשר שהיה נוהג כשמקבל עליו איזה דבר לומר תמיד 'בלי נדר' כדי שאם ירצה לחזור בו יוכל לחזור בו. והגמרא לא הוצרכה להזכיר דבר זה, כיון שמתוך המעשה עצמו מוכח שכך היה, שהרי אם לא כן היה צריך התרה לנדרו. ג. אפשר שהיה זה נדר טעות, וכיון שחלה לא דקדק בדבר בשעת מעשה, שבאמת למה לו למנוע עצמו מדברי תורה, וקבלה בטעות היתה ואינה צריכה התרה, שמסורת היא שאין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ (ע"ז יט.), ומה גם לפי מה שאמר האר"י ז"ל (ראה משנת חסידים מסכת ת"ת פ"ג מ"ה) שאם הוא חפץ בלימוד מסוים הרי זה מורה ובא שלימוד זה שייך לתיקון נפשו. וכאן על ידי שהיה דורש בענין זה היה מברר ניצוצות הקדושה שבנפשם, והוא ריוח גדול להוציא לאור ניצוצי הקדושה, ובפרט כשהם הניצוצות השייכים לשורש נפשו. והביא עוד בשם רבי אליעזר נחמן פואה שכשם שאמרו ששפתותיו של צדיק דובבות בקבר כשאומרים דבר שמועה משמו, כך כשמספרים בגנותו של רשע הרי הוא שומע ומצטער ויש לו כפרה, ולכן שנינו שלשה מלכים אין להם חלק בעולם הבא, כי בסיפור זה וכיוצא בו יש להם כפרה. ולפי זה היה לו לר' אבהו לדרוש במעשיהם כדי שתהיה להם כפרה, וסבר שהקבלה שקיבל על עצמו שלא לדרוש בדבר קבלה בטעות היתה, ולכן לא היה צריך התרה.
ולענין מה שכתב החיד"א בתירוצו השני שר' אבהו היה רגיל תמיד לומר כל כל דבר שקיבל עליו 'בלי נדר', הנה מעיקר הדין יש חילוק בזה בין דבר מצוה לדבר הרשות, שבדבר מצוה אם קיבל עליו איזה דבר הרי זה נדר אפילו שלא אמר לשון נדר או שבועה, כמבואר בנדרים (ח.) כפירוש הרא"ש שם [וראה שו"ע יו"ד סי' ריג ס"ב וש"ך סק"ז], אבל בדבר הרשות אם קיבל עליו דבר ולא אמר לשון נדר, אין זה נדר, ואין צריך לומר 'בלי נדר'. ובשו"ת אבני ישפה (ח"א סי' קפ ענף ב) כתב שיש אנשים הרגילים לומר גם על דבר הרשות 'בלי נדר', וחשב מתחילה שהוא ללא צורך, שרק בדבר מצוה יש לומר 'בלי נדר' כדי שלא יכשל בעון נדרים, אבל בדבר הרשות כיון שלא הזכיר לא לשון נדר ולא שבועה א"כ ודאי שאינו חל. אך הביא שבקיצור שולחן ערוך (סי' סז ס"ד) כתב שטוב שירגיל האדם את עצמו לומר 'בלי נדר' אפילו באומרו לעשות דבר הרשות, כדי שלא יכשל חס ושלום בעון נדרים. וביאר בטעמו, משום שקשה לאדם להבחין בכל מה שאומר שיעשה אם הוא נכלל בדבר מצוה או לאו, ובזה שאומר תמיד 'בלי נדר' הוא בטוח שלא יכשל.
