השולח חבירו ומת אם צריך כפרה, קבלת מתנה בשבת
בגמ': פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מתנה כירושה דהא ממילא וחד אמר מתנה כמכר (בבא מציעא טז, א).
בסוגיין מבואר שיש הסובר שמתנה הרי היא כמכר, וטעמו, כיון שכאשר נותן מתנה לחבירו, בהכרח הוא עושה זאת כתמורה לנחת רוח שעשה לו, ומכיון שקיבל תמורה למתנתו נידונת המתנה כמכר.
הפוסקים למדו מכך לדינים שונים, שאין לחלק בין מתנה למכר, והדין האמור במכר אמור גם כן במתנה, כדלהלן.
כתב מהר"י וויל בתשובה (סי' קכה) שמי ששלח את חבירו לשליחות כלשהי, ובמהלכה מת השליח כתוצאה מעניין השליחות, מוטל על המשלח חיוב כפרה, ועליו להתענות ארבעים יום, וכמו כן יתן נדבה לבניו.
הצמח צדק (סי' סג) כתב, שנראה שדברי מהר"י וויל אמורים דווקא בשליח שעשה שליחותו בחינם, ובשל כך חייב המשלחו כפרה, אך שליח שהלך לעשות שליחות בשכר, אין לחייב את המשלח, כיון שדרך העולם היא שהרוצה להשתכר כדי מחייתו עושה זאת אף תוך שמסכן עצמו, כמאמר הכתוב (דברים כד טו) 'ואליו הוא נושא את נפשו' וכפי שפירש שם רש"י. ולפיכך, אין לחייב בכפרה את המשלח, כיון שזו דרך העולם ולא היה במעשיו כל דופי.
אך בשו"ת רמ"ץ (או"ח סי' מו) הקשה על חילוקו מדברי הגמרא בסוגיין, שמבואר בה שאף העושה עבור חבירו בחינם, הדבר נובע מתוך חיוב טובת הנאה, ומשכך, אין כל סברא לחלק בין העושה בשכר לעושה בחינם, שהרי אף העושה בחינם כוונתו בשביל שכר, וכיון שמהר"י וויל חייב כפרה באחד המקרים, מסתבר שהכל בכלל.
נידון נוסף שלמדו הפוסקים מכאן הוא ענין מתנה בשבת
הדברי מלכיאל (ח"א סי' ק) הוכיח מסוגיין שאיסור נתינת מתנה האמור בשבת שהוא משום 'ממצוא חפציך', נאמר רק על נותן המתנה, אך מקבל המתנה אינו בכלל איסור זה, כיון שהסיבה שאדם נותן מתנה היא משום שפורע חובו, וכפי שמבואר כאן בגמרא, שסיבת נתינת המתנה היא משום שעשה לו נחת רוח, ולפיכך הנותן נכלל באיסור 'ממצוא חפציך' ולא המקבל.
וכך נקט להלכה בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כז), משום שהמקבל מתנה הרי הוא כמוצא מציאה מהפקר בשבת שמותר לזכות בה כמבואר בשבת (קנג.).
מאידך, הספר החיים (סי' שכג) והמקנה (אהע"ז קו"א סי' מה) נקטו שהאיסור הוא רק על המקבל. ואילו המהרש"ם (ח"א סי' קסד) נקט שאיסור זה נאמר על שניהם.
