הריגת עכבר אם יש בזה משום צער בעלי חיים
בגמ': וכי מה אכפת להו לעכברים (בבא מציעא מ, א).
(בבא מציעא מ, א). ובתוס': וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון.
באגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מז) כתב שאין איסור הריגת בעלי חיים המאוסים ומצערים את האדם, כגון עכברים ורמשים המעוררים פחד או גועל אצל בני האדם. וטעמו, שכל דבר שהוא לצורך האדם, לא נאמר בו איסור צער בעלי חיים, שהרי מצינו שהותרה שחיטתם לצורך אכילת האדם. וכן מצינו (לעיל ל.) שזקן ואינו לפי כבודו אינו חייב בפריקה מבהמה הרובצת תחת משאה, אף על פי שהבהמה מצטערת.
וביאר שמה שמבואר (לקמן פה.) שיש עניין צער בעלי חיים בבני חולדה, זה מפני שחולדה הינה שרץ שאינו מזיק או מרתיע, אלא אדרבה, היא מועילה לנקר את הבית כמבואר בבבא קמא (פ.) ולפיכך יש בהריגתם משום צער בעלי חיים, וכל ההיתר נאמר רק בבעלי חיים המזיקים לאדם.
אך הוסיף, שמן הראוי שלא יהרגם בידיו ממש אלא יפרוש מלכודת ויהרגו מאליהם, והטעם, כדי לא להוליד בנפשו טבע אכזרי, כמבואר באור החיים על התורה (דברים יג יח) שהתורה הבטיחה בפירוש לבית דין שהורגים את אנשי עיר הנידחת, שלא יוולד בהם טבע אכזרי מחמת מעשה זה, א"כ יש להתרחק מכל דבר שעשוי להוליד דבר זה בטבעו. אמנם, בבעלי חיים שאינו יכול להורגם על ידי מלכודת, מותר מעיקר הדין להורגם בידיו, כמבואר במסכת שבת (יב.) שרב נחמן דרש מבנותיו להרוג את הפרעושים שהציקו לו והתאספו סביבו.
כעין דבריו מבואר בשאילת יעבץ (ח"א סי' קי) שהתיר להרוג עכברים ורמשים המזיקים.
יש שהביאו כעין ראיה לדין זה מדברי התוספות בסוגיין (ד"ה וכי מה) שכינו את העכברים בתואר רשעים, על כך שקוראים לחבריהם ומזמינים אותם לאכול ולהשתתף בסעודת הגניבה, ומשום כך אין איסור להורגם.
