הפקר לחצי חפץ ולאדם אחד
במשנה: אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון (בבא מציעא קיח, ב).
במשנה מבואר דעת ר"ש על שתי גנות זו על גבי זו והירק בנתיים שכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון. ברש"י (ד"ה והשאר) כתב 'ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט.
בתפארת יעקב (על המשניות) כתב לדון להוכיח מכאן ששיך הפקר לאיש אחד, ועניין זה מבואר בנו"ב (מהדו"ת יו"ד סי' קנד, הו"ד בפ"ת חו"מ סי' רעג סק"א) שמחדש ששייך ענין הפקר ביחס לאדם אחד בלבד, אף לדעת בית הלל (פאה פ"ו מ"א) שלבית הלל לא הוי הפקר עד שיהא הפקר לכל, היינו דווקא אם מפקירו לרבים, אבל אם מפקירו לאדם אחד או לשנים הנמצאים כאן ויכולים לזכות בו הרי זה הפקר גמור, וכ"כ המג"א (או"ח סי' תמח סק"ד). אולם בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שיז) ובערוך (חו"מ סי' רעג ס"ו) כתבו לחלוק על יסוד זה. וע"ע ברש"ש (לעיל כז. ד"ה אפקורי).
לעניין נוסף כתב האחיעזר (ח"ג סי' מא אות א) להוכיח מסוגיין שהפקר לחצי חפץ מועיל, עיי"ש מה שכתב בזה.
