הפסק באמירת 'אללה וואכבר' סמוך לשחיטה

גמ': וכמה כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב (נזיר כא, א).

בפרי חדש (יו"ד סי' יט סק"ד, הו"ד בפמ"ג משב"ז שם סק"ד) כתב שבמקומות שהישמעאלים אינם מניחים לשחוט אלא אם כן יאמר השוחט סמוך לשחיטה 'אללה וואכבר' [א-ל כביר] הרי זה הפסק.

ואף שהכונה היא לקדוש ברוך הוא, מכל מקום הרי זה הפסק, והמפסיק ואומר זאת אינו אלא טועה. ומכל מקום כתב הפרי מגדים להסתפק אם הפסיק ואמר רק תיבה אחת אם נחשב להפסק.

אמנם בפאת השולחן (פ"ג אות לח) האריך לקיים מנהג זה, וכתב שאין זה הפסק מאחר ואינם מפסיקים בג' תיבות, אלא בתיבה אחת.

והנה בשו"ת צפנת פענח (סי' רעז) נשאל אם מותר לומר באמצע תפילת שמונה עשרה או באמצע ברכת ק"ש 'הייליגער באשעפער' או רבונא דעלמא כולא' והשיב שהוא הפסק, ואינו דומה לדבר שצריך לענות שמותר.

כמו כן באגרות משה (או"ח ח"ג סי' ח) כתב, בדבר אם מותר במקום שאסור להפסיק, לפרש בפה בלע"ז כוונת ובאור התפלה, אשר ע"י זה יכוין יותר לבו לשמים, פשוט שהוא הפסק ואסור, לא מבעיא באמצע הברכות, אלא אפילו בין הפרקים ואפילו בפסוקי דזמרה הוא הפסק, ויש לכוין בהנוסחאות שתיקנו לנו חז"ל כפי מנהג כל מקום, שבזה הוא דין הכוונה, ולא לחזור התיבות אף בלשון הקדש, וכ"ש שלא לתרגמם שהוא לחזור אותם בלשון אחר.

וסיים שם, ומה שראה שצדיק אחד עשה כן, אין להשגיח על זה ואין אנו אחראים על מעשיו. ואתה צריך לעשות כדין שאסור לשנות מכפי שתיקנו חז"ל.