הנודר לצדקה אם יוושע, מאימתי חייב לשלם
במשנה: קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך, אם עושה אני על פיך שאיני נהנית לך, אם עושה אני על פי אבא וע"פ אביך, הרי זה יפר (נדרים פט, ב).
האגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנא) נשאל על דבר אשה שאמרה שהיא מתחייבת שאם תתכחש ע"י הדאיעט [דיאטה] שנתנו לה הרופאים, היא נותנת אלף דאלאר לצדקה.
והסתפק השואל האם האשה חייבת לשלם לצדקה מיד, או שמא חייבת לשלם רק כשתוושע, ורק אם תוושע. ועוד הסתפק השואל מהו שיעור הישועה המחייבת בצדקה, והאם מיד כשמורידה משהו ממשקלה חייבת לתת אלף דאלאר לצדקה.
והשיב שפשוט שהחיוב הוא רק אחר שתכחיש, שהוא כשיקויים התנאי שלה, כדמשמע מכמה מקומות, ומפורש בשו"ע (יו"ד סי' רנח ס"י) נדר לצדקה באסמכתא, כגון אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה, ועשאו חייב ליתן. הרי מפורש שדוקא בעשאו חייב, אבל בלא עשאו אינו חייב. וה"ה בכל התנאים כגון מה שנודרים בעת צרה, שאם יתרפא מחליו או יצא מבית האסורין יתן לצדקה, שלא מתחייב אלא כשנתרפא, ואחר שיצא מבית האסורין.
אך שיש להקשות ע"ז הרי הלכה כר"מ, שבתנאי צריך שיהיה כפול, ואם לא כפל תנאו, תנאי בטל ומעשה קיים. ולכן בתנאי בני גד ובני ראובן אם היה אומר רק אם יעברו ונתתם, היתה המתנה קיימת והיו נוחלין ארץ גלעד אפילו אם לא יעברו את הירדן, כמפורש בגמרא (קידושין סא.). וכן אמר התם באם תיטיב שאת, שאם לא כפל היה שאת אף אם לא תיטיב. וכן אמר באם בחקתי תלכו ברכה, שאם לא כפל היתה הברכה בכל אופן. וא"כ גם בנדר לצדקה אם ירפאני ה' אתן כך וכך, אם לא כפל התנאי, שבאם לא יתרפא לא יתן, היה לנו לומר שחייב ליתן אף אם לא יתרפא.
אמנם מסוגיין מבואר שבנדרים על תנאי חל הנדר דוקא לכשיתקיים התנאי, אף בלא כפל תנאו. שהרי במשנתינו מבואר שאם נדרה קונם שאני נהנה לאבא, אם עושה אני על פיך, ולא הוזכר לא במשנה ולא בגמרא ולא בשום אחד מהראשונים שצריך לכפול התנאי. ובודאי דוחק להעמיד את המשנה רק בתנאי כפול, והיה התנאי קודם למעשה, ונצטרך לומר שלשון משנתינו אינה מדוייקת, וגם לא נזכר דבר זה בשום משנה ובשום מקום. ולכן בודאי משמע שאף בלא כפל תנאו לא מתחייב אלא בקיום התנאי. ולכאורה לרוב הפוסקים שהלכה כר"מ היה לנו לאסור בכל אופן, אף בלא נתקיים התנאי.
והביא שכבר כתב הב"י (יו"ד סי' ריח) בשם הרמב"ן שתנאי שאדם עושה בינו לבין עצמו, כגון תנאי בנדר אינו צריך תנאי כפול. ודוקא בתנאי שאדם עושה עם חבירו צריך תנאי כפול, מפני שבינו לבין חבירו צריך ראיה גמורה שפיו וליבו שווים, ואם אין ראיה גמורה שהתכוון רק על תנאי זה, ואם בטל התנאי אינו חפץ במעשה, אין בכח התנאי לחייב את חבירו.
אלא שכתב האגרות משה שמשמע שרש"י לא סבר סברא זו, וע"ש מה שהאריך האג"מ להוכיח שרש"י לא ס"ל סברא זו.
והביא שהרמב"ן (ביצה י. מלחמות ה') כתב בשם הראב"ד שמחדש שהלכות תנאי לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד, כעין נתינת גט. וכמו בתנאי בני גד ובני ראובן, שנתן להם נחלתם מיד. לכן נתחדש שצריך לחזק התנאי, והיינו לכופלו, ושיהיה קודם למעשה, ובכל הלכות תנאי. אבל בלא נעשה כלום אלא אמירה בעלמא, כגון שאמר תנו מאתים זוז לפלוני אם יקח בתי, לית דין ולית דיין, שאם לא יקח לא יטול, עיי"ש. והרמב"ן הסכים לזה. ולכן גם בנדרים וצדקה והקדש שהוא רק באמירה בעלמא, אין לנו יותר מאמירתו שכשאמר בתנאי. כגון המבואר בסוגיין קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך, לא חל עליו דין הנדר בלא קיום התנאי. וכן באמר אתן לצדקה כשאתרפא, אינו מחוייב אלא לכשיתרפא. וכן בהקדש בין בהרי עלי, ובין בהרי זו לא מתחייב בלא קיום התנאי, ואין לזה דין אמירה כמסירה. וטעם זה מיישב גם את שיטת רש"י.
עכ"פ איך שנימא הדין ברור, שא"צ בנדרים ושבועות וצדקה והקדש הלכות תנאי, ואף בלא כפל ואף במעשה קודם לתנאי צריך שיתקיים התנאי. ולכן גם אשה זו שנתחייבה לצדקה אם תתכחש ע"י הדאיעט, אינה מחוייבת ליתן אלא לכשתתכחש.
ומדת הכחשה פשוט שאינו במשהו, אלא מה שבני אדם יאמרו שנתכחשה, היינו שיהיה דבר ניכר. ופשוט שאם יש לה בעל, והפר לה ביום שמעו, שהנדר מופר, אף באופן שיש לה מעות שאין שייכים לבעל.
