המתכוון לברך אדם אחד ונמצא אחר

בגמ': נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו, נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, וכו' הרי זה יחזור ויפר (נדרים פו, ב).

בדרשות הר"ן (סוף הדרוש החמישי) הוכיח מסוגיין שאם אדם מתכוון לברך אדם אחד, ובטעות בירך אדם אחר, לא חלה הברכה. שהרי בסוגיין לענין נדרים שנינו, נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו, נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, וכו' הרי זה יחזור ויפר. והטעם כי הדברים שיאמרו לאיש אחד בחזקת איש אחר לא יעילו לו כלום. וכן הוא לגבי ברכות אם מברך אדם את חבירו, והוא סבור שהוא מברך אדם אחר לא יועילו הברכות כלום.

והקשה הר"ן אם כן היאך תועיל הברכה שבירך יצחק ליעקב, ולמה אמר יצחק לעשיו הן גביר שמתיו לך, ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, וגו', ולכה אפוא מה אעשה בני. ואיך שמו גביר, אחרי שנתכוון לתת הכל לעשו הלא חל הברכה ליעקב, וכמבואר בסוגיין שלא חל אמירה לאחר. וכיון שכן הוא, למה אמר יצחק ולכה אפוא מה אעשה בני. ועוד מדוע לא ערער עשו על הברכה, ואמר הברכה אחת היא לך אבי, היה לו לומר הברכה ההיא בטעות היתה, ולא תועיל לו, תננה לי.

ותירץ הר"ן והתשובה בזה כי הנביא אינו פועל בנבואה כלל מצד בחירת עצמו, לא בעניניה ולא במלותיה, אבל הוא כלי לבד אליה, כמו מראה הזכוכית שתאיר כפי השיעור שיראה בה מן השמש. ויבואהו רוח השם יתברך עם מלות מסודרות מוגבלות, לא שהנביא יעשה מלות לכוונה אשר השיג. הוא מה שאמר דוד (שמואל ב' כג ב) רוח ה' דבר בי, ומלתו על לשוני. יאמר כי הדבור ההוא באהו ברוח השם יתברך, ולא כוונת הענין בלבד, ושהוא יחדש המלות הנמשכות לכונה, אבל גם המלות הונחו מאת ה' על לשונו, אין לו בהם בחירה כלל, אבל הוא כלי לבד, יראה בו אור הנבואה, וישמעו ממנו מלות הדבור האלקי.

וזה היה ענין יצחק עם יעקב, שאילו היה יצחק נותן הברכות מצד עצמו, אין ספק שלא יועילו לו ליעקב בענין הזה, והיה מקום לעשו לערער עליהן. אבל כל אלו הברכות נאמרו ברוח האלקי, ויצחק היה כלי לכח ההוא ולדיבור ההוא האלקי, ולא היתה כוונתו ולא מלותיו ברשות עצמו כלל. אבל יחס ענינו לדיבור האלקי כיחס החצוצרות לקול האדם, ולכן לא נגרע מערך הברכות כלל בהיות כונת יצחק לברך עשו. כי אין הברכות חלות מפני כוונת יצחק בהם, אבל מפני חול הרוח בו לברך מי שהיה לפניו ובין ידיו. וענין זה שוה לדברים הטבעיים, שכמו שמי שיחשוב לזרוע שעורה, וחטה בידו, וזרע אותה, תצמח בלא ספק החטה, כאילו היתה כונת הזורע אליה, מפני שאין לאדם יכולת על זה הענין הטבעי. כן אין לנביא יכולת על נבואתו כלל, אבל הוא אליה כלי לבד.

והנה מאמר יצחק לעשו (בראשית כז לג) בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה. ואמרו גם ברוך יהיה, אין פירושו שיחזור ויקיים הברכה ליעקב, שאם כן היה לעשו בזה תרעומת רב על אביו ולא התרעם מזה כלל. אבל ראינו שאמר אליו יצחק ולכה אפוא מה אעשה בני, כאומר אילו הייתי יכול למלאות שאלתך הייתי עושה בחפץ מלא.

והטעם שלא הודיע הקב"ה ליצחק שעשיו אין ראוי לברכה, ושיברך את יעקב, כי לא רצה שיצטער, ורצה שיברך מלב מלא ושמח. הנה נתבאר שלא היה חסרון בברכות כלל בברך יצחק את יעקב והוא מכוין לעשו, אבל היתה הברכה יותר שלמה בהיות לב יצחק מתרחב יותר בזה.