המודר הנאה מאחד מבני העיר, אם מותר לו ליטול מקופת העיר

בגמ': ואי אמרת נדר ענוי נפש הוי אמאי תהא נטולה מן היהודים (נדרים פב, ב).

המהרי"ט (ח"א סי' ה) נשאל על מעשה שאירע בראובן שהיה חכם ודיין העיר, ובני העיר נותנים לו פרס מכיס של צדקה מהנדבות ומהמצות כפי כבודו. ומנהג העיר לפעמים כשיצטרך לתת לחלק לעניים ולקופה בחגים ובמועדים גובין מס מבני העיר כל אחד כפי עושרו.

ויהי היום עשיר אחד דבר כנגד החכם בקושי, והקפיד החכם ונדר הנאה ממנו. ושאלו את המהרי"ט האם מותר לאותו החכם ליטול הפרס שלו מכיס הצבור, או שנאסר החכם בפרס שלו מפני מעותיו של אותו עשיר שנותן לכיס של צדקה, או חלקו במס הנופל לכיס של צדקה, ונהנה הוא החכם משלו. 

והביא המהרי"ט מהתשב"ץ שמה שהעשיר משועבד להכניס לקופה מחוייב לשלם, אך אסור לו לתרום ותר מכפי חלקו שהוא משועבד. אמנם המהרי"ט כתב שמאחר והחכם אינו נוטל ממעות העשיר, אלא ממעות הקופה, והעשיר כבר אין לו כח לקבוע מה יעשו עם מעות הקופה, ואין בעלים כלל על הקופה, ולכן מותר לחכם ליטול ממעות הקופה. שהרי גם בנדרה הנאה מכל היהודים אמרינן בסוגיין לקמן (פג:) שיתפרנס מלקט שכחה ופאה, ורואים שאע"פ שהלקט שכחה ופאה הוא מממון המודר הנאה מאחר וכבר אין לו בעלות על זה, מותר לנודר להנות מממון זה.

והעלה המהרי"ט שם עוד כמה טעמים להתיר, ושוב הביא ראיה מסוגיין שלא חל הנדר כלל, שהרי מאחר ואותו עשיר מחוייב לתת לקופת העיר, ובכלל חיובו הוא לתת חלקו בפרס של החכם ודיין העיר, א"כ לא מועיל הנדר כלפי אותו חיוב, דהשעבוד מפקיע את הנדר. כפי שאין הלוה יכול להדיר את המלוה הנאה מנכסיו, ולהפטר מלפרוע לו את חובו. והביא ראיה ממה שאשה שנדרה ואסרה תשמיש עליה יכול בעלה לכופה ולבא עליה בעל כרחה, ומה שצריך להפר אינו אלא עצה טובה, כדי שאם יגרשנה ויחזור וישאנה תהא מותרת לו. ועיי"ש שהאריך להוכיח כן מהסוגיין כאן ובכתובות. ולכן העלה שבודאי אין הנדר כלום.