הליכה מחתונה קודם ברכת המזון
בגמ' משמח חתן עם הכלה (כתובות ח, א).
הפוסקים דנו אודות מה שנוהגים העולם שאוכלים ושותים בסעודות נשואין ומברכים ברהמ"ז לעצמם והולכים להם, שלכאורה הוא נגד ההלכה היות וכבר נתחייבו בשמיעת שבע ברכות.
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' מג) דן בזה והעלה לפסוק שמי שיש לו ענין נחוץ יוכל ללכת לפני גמר הסעודה בלי שישמע ז' ברכות, ונימוקיו בזה המה, דהמצוה היא למי שנמצא בגמר הסעודה אבל אין חיוב להמתין עד גמר הסעודה, וראיה לזה מדחזינן בש"ס ופוסקים שלגבי זימון אסרו בפירוש לילך לפניה, ובברכת חתנים סתמו ולא פירשו שיש איסור לילך קודם ברכת חתנים. ועוד הוסיף להסתמך על מה שכתבו הפוסקים שבזמן הזה עיקר השמחה מעיקר הדין היא רק יום אחד, ורק ממנהג מברכים שבע ברכות כל שבעה, וא"כ כיון שהמנהג היום שלא לומר רק בסוף כל הסעודה, מי שיש לו ענין נחוץ ואינו יכול להמתין עד גמר הסעודה בשעה מאוחרת בלילה, והולך לדרכו, יש לו על מי לסמוך.
ומבואר בדבריו שחיוב הז' ברכות הוא בגמר הסעודה, וכן מבואר בדברי הגאון הגר"ש קלוגר ז"ל שכתב בספרו האלף לך שלמה (אבה"ע סי' קז) להסתפק בחתן שהיה לו סעודה ביום השביעי שלו בפנים חדשות ונמשכה סעודתו עד ערב ליל שמונה אם מברכים ברכת חתנים בלילה או לא. והעלה שהדבר פשוט שאין מברכים מפני שאינו דומה להזכרת שבת ויו"ט בברהמ"ז שאם התחיל סעודתו בשבת, אומר רצה או יעלה ויבא כשמברך במוצאי שבת, משום שברכת המזון תלוי באכילת הפת, דהיינו שתיכף כשאכל פת ביום נתחייב בברהמ"ז ולכן כיון שאכילתו היתה בשבת חייב בברכת המזון של שבת, אבל בשבע ברכות אין חל החיוב אלא רק בשעה שמברך ברהמ"ז, ואין הפת גורם לחיוב השבע ברכות, שהרי אם היה סועד כל היום בלי פנים חדשות אינו חייב לברך שבע ברכות, וכן אם היה בשעת סעודה פנים חדשות וקודם ברכת המזון הלכו הפנים החדשות אין חייב לברך שבע ברכות, ורק כשיש פנים חדשות בשעת ברהמ"ז חייב לברך, ולא מצינו איסור שלא יהיה רשאי הפנים חדשות לילך משם טרם שברכו ז' ברכות, ואף אם אכל הפנים חדשות שם פת אינו רשאי לחלק שהרי יתחייב בזימון, מ"מ לאו השבע ברכות גרם לו החיוב שלא להסתלק רק הפת וברהמ"ז אבל מצד הז' ברכות היה רשאי להסתלק, וא"כ הם לא גרמו לו החיוב, ולא חל עליו עיקר החיוב רק בשעה זו ממש שברך ז' ברכות, ולכן אזלינן בתר ההוא שעתא וכיון דאז כבר נסתלקה השמחה אין לו לברך עוד. וחזר והוסיף לבאר ולחזק זאת גם בתשובה שלאחריה (סי' קח) , שבברכת נשואין כיון שאין הזכרה זו בתוך ברהמ"ז, רק אחר בהמ"ז א"כ אינו בכלל ברהמ"ז רק הברהמ"ז גורם להתחייב לברך גם אותן הברכות, שאם בירך בהמ"ז מחויב לברך אחריהם גם הברכות הללו וכו' וכל שעה שלא בירך ברהמ"ז לא נתחייב בברכות הללו וכו' לכך לא אזלינן בתר שעת אכילה רק בתר שעת ברהמ"ז וכיון דאז כלתה השמחה אין לברך יעו"ש.
הרי שפתי הגרש"ק ז"ל ברור מללו דחיוב השבע ברכות חל רק בשעת ברהמ"ז ולא מקודם, ולא עוד אלא שהברהמ"ז בעשרה הוא הגורם להתחייב לברך גם אותם, וכל עוד שאין מברכין ברהמ"ז בעשרה לא מתחייבין בברכות הללו.
ועיין בשו"ת מהר"י שטייף (סי' ז) שנשאל ג"כ בשאלה האמורה, והעלה שאין קפידא כ"כ על היחידים, אלא שמנמק הטעם בזה מפני דחז"ל הטילו החיוב על המסובין שישתדלו שיהיה מי שיברך את השבע ברכות כדי לשמח חתן וכלה, אבל לא מוטל החיוב על כל אחד מהמסובין שנימא שהמברך יצטרך לכוון בברכותיו להוציא את כל המסובין ידי חיובם, אלא סגי כשידעו שיהיה שם מי שיברך אותו השבע ברכות, ועל כן אין קפידא כ"כ על היחידים שיוצאים ומברכים ברהמ"ז בפני עצמם ואינם מברכים שבע הברכות כיון שעכ"פ הניחו שם מי שיברך ויודעים שישנם עדיין עשרה מסובין, ואינו דומה לחיוב הזימון שכבר נתחייב כל אחד לברך ברהמ"ז בזימון, אבל ברכת חתן וכלה החיוב רק שיהיה כאן מי שיברך אותן הברכות לתכלית שמחת חתן וכלה.
ועיין גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' רעא) שכתב בענין העוזבים סעודת שבע ברכות לפני בהמ"ז שיברכו אח"כ ז' ברכות, אם יש להם היתר לכך. הנה נחלקו גדולי הראשנים אם חיוב ז' ברכות קשור לסעודה או לא, אבל שיהיה חוב על כל יחיד שהוא שם, או שהיה שם לברך או לשמוע ז' ברכות בפרט אם ע"י שהולך לפני זה לא יחסר המזג מלברך הברכות כהלכה אין לזה משמעות בש"ס וראשונים.
אך באבן ישראל (ח"ח סי' פב) העלה שכל מי שהשתתף בסעודת החתן חייב לשמוע שבע ברכות ואין היתר ללכת לפני זה מהחתונה ואם ירצו יכולים לזמן בעשרה ולומר שבע ברכות, ושפיר דמי, אבל צריך לבקש על כך רשות מהחתן.
ודעת האגרות משה (אה"ע סי' פ"ז) , שאם האדם יודע מקודם שיצטרך לילך צריך להתנות בשעת נטילת ידים שלא יצטרף, ובאופן זה אינו מתחייב בשבע ברכות, ואם לא התנה כן הרי הוא מחוייב להשאר לזימון וברכת המזון, וע"ע בספר הנשואין כהלכתם (ח"ב עמוד תלד-ה).
