האם יש כפרה למתים

גמ': 'קרבנו' - בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו (נזיר כז, ב).

הגמרא בסוגיין הביאה ברייתא שדורשת מהפסוק 'קרבנו', בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. ובתוס' הקשו מדוע צריך לימוד מיוחד לזה, והלא דבר פשוט הוא שכיון שמתו הבעלים של החטאת הולכת הבמה למיתה, כדין כל חטאת שמתו בעליה.

ליישב קושיא זו כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (כריתות פ"ו מ"ז) שהייתי אומר שכיון שהבן של בעל הקרבן חי, ובן יוצא בקרבן אביו, על כן הרי זה כמו שעדיין הבעלים חיים, והייתי אומר שרק כשאין לבעלים בן, יש לקרבנותיו דין חטאת שמתו בעליה, לזאת הוצרכה הברייתא ללמוד זאת ממה שאמרה תורה 'קרבנו'

והנה האב שהיה חייב חטאת, אי אפשר להקריב אחרי מותו את החטאת ולכפר עליו, אלא למיתה אזלא, ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני (תמורה כא:) והראשונים נתנו בזה טעם משום שאין כפרה למתים (רש"י מעילה י: ד"ה ולד, תוס' תמורה טו: ד"ה והא) שמיתתם כיפרה עליהם, שאילו היתה כפרה למתים היה על בניהם להביא קרבן לכפר עליהם, וכל שכן שאם הפרישו הבעלים חטאת ומתו, היה על הבנים להקריבה, אבל מפני שאין כפרה למתים, אפילו הפריש חטאתו ומת, לא יביאנה בנו אחריו.

הטעם שאין כפרה למתים, הוא לפי שכבר נתכפרו במיתתם, וכך מצינו בתוספתא (ב"ק פ"י) בענין גזל הגר שאמרו 'את שצריך כפרה, יצא זה שכיפרה לו נפשו', וכן מצינו בראשונים שכתבו 'שכבר כיפרה מיתתם עליהם' (רש"י מעילה י: ס' חסידים סי' קע, תתשעא) ויש מסמיכים לזה מה שאמרו, שאין צורך באשם תלוי אלא להגן עליו מן היסורים, אבל אם מת אינו צריך לכפרת האשם, מפני שהמיתה ממרקת (גמ' שבועות ח:) הרי שהמיתה מכפרת את כפרת הקרבן (בית האוצר א פו), ויש שכתבו טעם אחר, שלא נאמרה כפרת קרבן אלא להגן עליו מן היסורים בחיים בעולם הזה, אבל לא בעולם הבא (ספר חסידים שם טעם א).

אמנם אע"פ שאין כפרה למתים ע"י קרבנות אבל מצינו שיש להם כפרה באופנים אחרים וכן כתב המרדכי (יומא סי' תשכו) מה שהורגלו לידור צדקה ביום הכפורים עבור המתים יש להביא ראיה מספרי (שופטים פסקא רי) דתניא בפרשת עגלה ערופה (דברים כא ח) כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכין כפרה, והיינו שיש כפרה למתים ע"י הצדקה שנודבים לעילוי נשמתם וכ"כ הבית יוסף (או"ח סי' תרכא), וכן פסק בשו"ע (שם) שלכן הורגלו ליתן צדקה ביום הכיפורים עבור המתים. והרמ"א (שם) הוסיף שלפיכך גם מזכירין נשמותיהם ביוה"כ כיון שזה כפרה למתים.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק י"ח) הוסיף שלפיכך נקרא יום הכיפורים בלשון רבים שהוא כפרה לחיים ולמתים, וכתב הרוקח (סי' ריז ד"ה ומה, הו"ד בב"י שם) מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת תצוה (שמות ל י) הכפורים אחת בשנה יכפר וסמוך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה' ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו אלא יי' בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו, אז תועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת, כדוד על אבשלום (סוטה י:) וכרבי יוחנן על אחר אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל, ונותנים לכבוד המתים שהצדיקים מליצים על צאצאיהם ע"כ.

במשנה ברורה (שם ס"ק יט) הוסיף ואם התודה קודם מותו ייש לו כפרה וכצדיק חשוב, ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל להקל דינו, דברא מזכה אבא.