האם יש חובת חינוך לאחר הבר מצווה
בגמ': וכיון דנפיק מרשותיה תולא מיחייב (נזיר כט, ב).
הראשונים בסוגיין ביארו את דברי הגמ' 'וכיון דנפיק מרשותיה תולא מיחייב', שאין האב חייב לחנך את בנו במצוה שהבן מחויב בה, ולכן כשבנו בן שתים עשרה שאז הוא 'עונת נדרים' אין האב מצווה לחנכו בנדרים, ואינו יכול להדיר בנזיר, וכמו כן לגבי שאר מצוות כשהבן מתחייב בהם בהיותו בן י"ג שנים, האב נפטר מחיובו בחינוך.
כיוצא בזה מבואר במדרש רבה (תולדות פרשה סג סי' י) א"ר אלעזר צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה. וברמ"א (או"ח סי' רכה ס"ב) הביא כן לדינא שכשהבן נהיה בן י"ג שנה, יברך אביו ברכה זו, אולם כיון שברכה זו לא נזכרה בגמ' יברך בלא שם ומלכות. אולם בביאור הגר"א (סי' רכה) כתב שהעיקר לאומרה בשם ומלכות, וכן פסק החיי אדם (כלל סה סי' ג) והקיצור שלחן ערוך (סי' סא סעיף ז).
בביאור ברכה זו כתב המשנה ברורה (סק"ז) 'שפטרני מענשו', פירוש שעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו למצות התורה, ועכשיו שנעשה איש מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצות הש"י. ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה וכשאינו מוחה בידו נענש עליו דלא גרע משאר ישראל, וכידוע מה שאחז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה וכו'.
מבואר מדברי המשנה ברורה שאף שאין חובת חינוך לאחר י"ג שנה, וכן מבואר בביאור הלכה (סי' לז ד"ה קטן) שאין לאב חובת חינוך לבנו לאחר בר מצווה, ויתירה מזו כתב (ד"ה וי"א) שסומכים בזה על חזקה דרבא ואף אם אין ידוע שהביא ב' שערות פטור האב מחינוכו, ודלא כדעת הפמ"ג (שם) שכתב שאין סומכים בזה על חזקה דרבא, ואם לא הביא שערות מחוייב לחנכו עד שיעברו רוב שנותיו.
ומכל מקום וודאי שיש לאב חיוב הוכחה אף לאחר י"ג שנה כמבואר במשנה ברורה (הובא לעיל) וכמבואר במסכת קדושין (ל.) שנחלקו האמוראים בפירוש הפסוק 'חנוך לנער עפ"י דרכו' אם הכוונה שיש לחנך את הילד משנת שש עשרה, שעד אז אין בו דעת לקבל תוכחות, ועד גיל עשרים ושנים, או שמא יש לחנך מגיל שמונה עשרה ועד עשרים וארבע, עיי"ש. ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ ס"כ) כתב המחבר: המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול, והוסיף על כך הרמ"א שאין נקרא גדול לעניין זה אלא רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה. ולכאורה נראה שלכו"ע האב חייב בחינוך בנו אף לאחר גיל י"ג.
יתירה מזו כתב השולחן ערוך (תלמוד תורה פ"א סעיף ו) כל שהבן אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ויש יכולת ביד האב לכופו מוטל עליו מדברי קבלה לכופו לעסוק בתורה וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמים בכל דרכיו והנהגותיו בעוד ידו תקיפה על בנו דהיינו עד שיהא בן כ"ד שנה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו דהיינו מבן ט"ז שנה עד בן כ"ד שנה שקודם ט"ז שנה אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מבן כ"ד יש לחוש שמא יבעט.
ועיין עוד בכף החיים (סי' רכ"ה ס"ק טו) שכתב שהיות שהדרך בזמן הזה שהבנות ניזונות מבית אביהם עד הנישואין, וא"כ היא עדיין תחת ידו ועל כן לא נפטר מלחנכה עד הנישואין.
יש לצין את דברי הגרש"א אויערבאך (הליכות שלמה ח"א עמוד רצג) שאמר שכל שאין האב יודע בעצמו שעשה את כל ההשתדלות הראויה לחנך את בנו כראוי ולשלחו לבית חינוך מעולה וכו', אין ראוי לו לברך [ברכת ברוך שפרני], שהרי באופן כזה גם מעשי הבן בגדלותו שאינם כשורה יזקפו לחובת האב, כיון שלא חינכו כראוי. ועיי"ש שדן אם יש חיוב חינוך בגדול.
