האוכל מרור לשם כרפס מתי יקיים מצות מרור
בסוגיין ביארו טעמו של רבי עקיבא שאין קרבן על ביטול מצות עשה של פסח ומילה, משום שהוא בשב ואל תעשה. ולכאורה קשה שהרי רבי עקיבא עצמו סובר (כריתות ג:, סנהדרין סה.) שמגדף מביא קרבן אף שאין בו מעשה, ולרבי יוחנן (שם) שהלכה כמותו אפילו מעשה קטן אינו צריך, אלא חיובו על מחשבת הלב, [ומה שהוא מדבר אינו נחשב אפילו מעשה קטן (עיי"ש ברש"י)].
וכתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שכה אות ג, סי' שעט אות י) שמגדף אינו נחשב כאינו עושה כלל כיון שעשה במחשבה, ולכן הרי הוא דומה לע"ז וחייב קרבן, אלא שלענין מלקות צריך שיעשה מעשה באבריו, משא"כ המבטל פסח ומילה אינו עושה מעשה אפילו במחשבתו והוא רק נמנע ולא עושה המצוה, ולכן פטור אף מקרבן. ומכאן מוכיח באבני נזר שמחשבה חמורה ממי שאינו עושה כלל רק יושב ובטל.
ולפי זה מבאר באבני נזר את המתבאר בפסחים (קיד:) לענין טיבול ראשון של כרפס, שלדעת הסוברים מצוות צריכות כוונה, מי שיש לו רק ירק ממיני המרור יכול הוא לאכלו לשם כרפס, ולאחר המצה יאכלנו שוב לשם מרור, שכיון שבאכילה ראשונה אינו אוכל לשם מרור אינו יוצא בה ידי חובת מצות מרור. אבל לדעת הסוברים מצוות אינן צריכות כוונה הרי בהכרח הוא כבר יוצא באכילה ראשונה ידי חובת מרור כיון שאין צריך כוונה לצאת, ונמצא שאינו יכול לקיים מצוה מן המובחר לאכול את המרור אחר המצה, אך עכ"פ יעשה אח"כ טיבול שני בשביל היכר לתינוקות.
ושאל הר"ש מאזערקאב (שם סי' שעט אות ח), הרי אפילו למ"ד מצוות א"צ כוונה, אם חשב בפירוש שלא לצאת ידי המצוה אינו יוצא בעל כרחו [לדעת חלק מהראשונים], וא"כ יכול הוא לכוין שלא לקיים מצות מרור בטיבול ראשון ויקיים אח"כ מצוה מן המובחר. והשיב לו באבני נזר שאכן יכול לעשות כן, אבל אין זה מן הראוי, כיון שאין מעבירין על המצוות, ומאחר שיכול הוא עכשיו לקיים מצות מרור אין לו להעבירה הימנו במחשבתו, אפילו שלכתחילה זמן המצוה הוא לאחר אכילת המצה. ומבאר שרק למ"ד מצוות צריכות כוונה מותר לו לאכול מרור לשם כרפס ולא לצאת יד"ח מרור, לפי שאינו מעביר על המצוה ע"י מעשה אלא בשב ואל תעשה, שהוא רק לא מכוין לצאת [וכדברי התרומת הדשן (סי' לה) לגבי קידוש לבנה, שבשב ואל תעשה מותר להעביר על המצוות כדי לקיים אח"כ מצוה מן המובחר]. משא"כ למ"ד מצוות א"צ כוונה שכדי שלא יצא יד"ח צריך כוונה מפורשת שלא לצאת, הרי הוא מבטל בידים מצות מרור מאכילה זו, ואסור להעביר על המצוות בקום ועשה כדי לקיים אח"כ מצוה מן המובחר. ואין לומר שכיון שהוא מבטל המצוה רק במחשבה ולא במעשה הרי זה דומה לשב ואל תעשה, שהרי הוכח מסוגיין שביטול מצוה במחשבה מפורשת אינו דומה לשב ואל תעשה. [ראה מש"כ עפי"ז בראשית בכורים (וויינבערג, בכורות נט. ד"ה וא"ת כיון)].
אולם ראה בפרי מגדים (או"ח סי' תעה א"א סק"ט) שכתב שיכוין שלא לצאת במרור זה עד אחר המצה, והביאו בכף החיים (ס"ק מז) ובמשנה ברורה (שם, שעה"צ ס"ק כה). אך בערוך השלחן (שם סי"ב) מבואר כפי שיוצא מפשטות הסוגיא בפסחים, שלמ"ד מצוות א"צ כוונה הרי הוא כבר מקיים מצות מרור באכילה ראשונה. ועיין בקרבן נתנאל (פסחים פ"י סי' כה אות ע) ובחזון איש (או"ח סי' קכד, קיד: ד"ה זאת אומרת) שכתבו, שאפשר לכוין שלא לצאת באכילה הראשונה [עיי"ש שמבארים את סוגיית הגמרא לפי זה], אלא שיתכן שהם לא נתכוונו שיש לעשות כן לכתחילה, רק שאם עשה כן הועיל ויוכל אח"כ לקיים מצוה מן המובחר. וראה שו"ת מנחת יצחק (ח"ז סוף סי' לב).
