דינא דמלכותא בתשלום מיסים

בגמ': דינא דמלכותא דינא (נדרים כח, א).

בבבא בתרא (נד:) אמר שמואל, דינא דמלכותא דינא. ופירש הרשב"ם, שכל דיני מסים וארנוניות ומנהגי משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותם דין הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, הילכך דין גמור הוא.

ובשו"ע (חו"מ סי' שסט ס"ו) כתב המחבר מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה, עובר [על לא תגזול, הג"ה] מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים.

והיינו שהיות והקרקע שייכת למלך והמיסים הם דמי השתמשות בקרקע על כן אם אינו משלם חשיב כגזלן.

אך ברמ"א (שם) ובביאור הגר"א (ס"ק כג) מבואר שיש בזה דעה נוספת, שאין הגדר בזה כגזילה אלא שמדינא דמלכותא דינא יש למלך זכות לגבות תשלום מבני המדינה, ואם אינם משלמים הרי זה כאדם שהלווה כסף מגוי, שהדין הוא (רמ"א חו"מ סי' שמח ס"ב) שאם אינו יודע מותר [זה לשון הרמ"א שם 'טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם. וי"א שאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, מותר].

ומאחר וכך כתבו הפוסקים שלכל הדעות אסור לכתוב שקר במסמכים המגישים לשלטונות המס מאחר שיש בזה שקר ולדעה הראשונה גם לא תגזול, אלא שלדיעה השנייה מותר להעלים מס באופן שאינו צריך לשקר ולא יוודע מכך לגוי, (משפטי התורה ב"ק בין ישראל לעמים סי' א)

אולם בגמ' בבא בתרא (ח.) אמרו, אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמג ס"ב). ובשו"ת מהריא"ז ענגיל (סי' ד') כתב, 'כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים יראה ויבין שדעת כולם שוה דלא שייך דינא דמלכותא דינא אלא בדברי חק ומשפט חקוק מאת המלך מפורש וברור בלי שום ספק ושקול הדעת וכו' אבל בדברים התלוים בשקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות, שמחזיקים בדינים שסדרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם כמו שיש להם קצתם מהיונים וקצתם מהרומיים וקצתם שחדשו להם לפי מצב המדינות ודנים על פיהם בשקול דעתם, מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקדו לומר עליהם דינא דמלכותא דינא, אבל הם הם ערכאות של נכרים שהזהירה אותו התורה הקדושה שלא לדון בפניהם אפילו בדברים שדיניהם שוה לדיני ישראל וכו', אמנם כבר הוזהרנו לשמוע אל כל מצות המלך יהי' מישראל או מאומות העולם מחוייבים אנו להיות עבדים נשמעים לכל פקודיו ומצותיו, ובלבד שלא יעבירנו על מצות השם'.

'ותדע שהרי כל פסקי דיניהם הנקראים סענטענצין גם אצליהם אינם נחשבים לדינא מלכותא דינא, ואין להביא ראיה מפס"ד אחד שלהם על כיוצא בו, ואפילו שלחו ממקום משפט היותר גבוה כידוע מנימוסי משפטיהם. ועוד אנו רואים מעשים בכל יום שמבטלים פסקי דיניהם של השופטים ממי שלמעלה מהם, וגם משתנים לפעמים משפט ב' ענינים שוים בכל כלליהם ופרטיהם בשני מקומות המשפט ואין אומר השב, וכמה פעמים ראינו ענין אחד נופל ליד דיין והוא מחייב וכל היועצים חביריו מסכימים עמו, וכשיפול ליד דיין אחר ענין דומה לזה בכל הצדדים לגמרי ובאותו מקום המשפט הוא מזכה ואין נודד כנף ושניהם מוחלטי'. איה איפוא נאמר שכל משפט חרוץ מאיזה מאגיסטר' או מאיזה שופט בעיר או בכפר יש לו דד"מ, א"כ בטלו כל דיני תוה"ק ואויבינו פלילים, ישתקע הדבר ולא יאמר', והביא שכן מבואר ברשב"א בתשובה (ח"ג סי' קט) ובעוד רשאונים. וע"ע בשו"ת השיב משה (חו"מ סי' צ).