גניבה בסתר מפושט רגל בשביל חובו
בגמ': אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וכו' (בבא מציעא ו, א).
בסוגיין מבואר דעת אביי, שכשאדם תופס ממון משל חבירו אנו חוששים שמא חבירו חייב לו ממון במלוה ישנה, והיות והוא חושש שחבירו שכח מהחוב ויכפור בו תופס הוא ממונו לפריעת החוב. יתירה מזו מבואר שאף יכול להישבע שמה שתפס שלו הוא, ואין זה שבועת שקר כיון שממון חבירו משועבד לו כנגד ההלואה בעד החוב.
מכך דייק המהר"י כץ (הו"ד בשיטמ"ק בסוגיין) ששמעון שנשבע לשקר שאין הוא חייב ממון לראובן, וראובן יודע האמת שהוא חייב לו יכול לתפוס ממונו של שמעון, ואף יוכל להישבע בבית דין שממון זה שלו הוא.
והנה בשו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סי' ה) נשאל בדבר ראובן שהיה לו עסק ומו"מ עם שמעון, וגבר עליו שמעון וגזל ממנו בחשבון שלא כדין סך ידוע, ולהיות שמעון אלם לא היה יכול ראובן להוציא בלעו מפיו, כי היה מכחיש באיזה דברים במרד ובמעל לאכול כספו של ראובן, אך אח"כ נזדמן עסק אחר שבא ממון שמעון ביד ראובן, ועתה יכול ראובן ליקח מן ממון שמעון כנגד הסך שגזל ממנו מקודם אשר הוא ברור וידוע אצל ראובן, ועתה שמעון אינו יכול לידע מה שלוקח ראובן ממנו, ואינו מרגיש בזה כלל, ולכן בא ראובן לשאול אם מותר לו ליקח בלתי ידיעת שמעון כנגד ממון שגזל ממנו, משום שאם לא יעשה כן לא יוכל להוציא בלעו מפיו בשום אופן.
בתשובתו האריך בזה מכמה סוגיות, וכן הביא דברי המהר"י כ"ץ הנ"ל והוכיח להתיר זאת, אך התנה שם כמה תנאים בזה, עיי"ש.
ובשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' קכד) הביא מעשה בסוחר נייר שאחד מלקוחותיו הכריז על פשיטת רגל, ומלבד אותו סוחר היה ללקוח ההוא עוד בעלי חובות רבים, שחובו להם היה גדול עשרת מונים מחובו לסוחר זה. בלחץ בעלי החובות הגדולים, הגיע הלווה להסכם תשלומים על ידי פשרה, ולפי החוק, גם הנושים הקטנים יותר הוכרחו להסכים לפשרה זו שבה יחזיר להם חלק קטן מחובותיו. אף לאחר מעשה זה, המשיך אותו לקוח לרכוש אצל הסוחר סחורה.
שאלת הסוחר היתה, האם רשאי הוא להפחית בכל פעם מכמות הסחורה ללא ידיעת הקונה, ובכך ישיב לעצמו את כספו האבוד, מאחר ולדבריו הוא לא התייאש מחובו, ואף שהוכרח להסכים לפשרה, אין זה מפני שמחל על חובו.
בתשובתו כתב שהדבר מותר ויכול לעכב מהסחורה מעט מעט באופן שחבירו לא ירגיש בדבר, וישיב לעצמו את הגזילה, שהרי כל זמן שחבירו לא קנה את הסחורה, עדיין היא אצלו בגדר ממון, ולפיכך יכול לתופסה ולעכבה אצלו משום שתופס ממונו.
אמנם כתב שהיות ולוקח בסתר, ולא יידע הלווה מדבר זה בשביל לתובעו, יש לחשוש שיקח גם אם רק ספק לו אם חייב לו שהרי אינו תובעו להישבע, ובספק ממון מורה היתר לעצמו, יותר מחיוב שבועה כמבואר בסוגיין, ואם באמת טעה ואינו מגיע לו נמצא גזל הוא בידו, לכן צריך להזהר בזה מאד מאד ולא יסמוך עצמו על דעתו והשערתו, אלא יסדר הענין בשלימותו דברים כהוייתם בפני רב ומו"ץ ושוב יעשה כהוראתם. כעין שכתב החיי אדם (יוה"כ כלל קמד סי' ו, הו"ד במ"ב סי' תרו סק"א), שבדבר שבממון לא יסמוך על הוראתו, כי היצה"ר יש לו התירים הרבה עיי"ש.
כך הזהיר גם החוות דעת בצוואתו (אות יט, נדפס בשו"ת נחלת יעקב) אם יבא לידכם ממון חבירכם בלי ידיעתכם, ותהיה לכם תביעת ממון עליהם, אל תאמרו הואיל ובא לידינו נחזיקנו ולא נודיעם כלל רק נתפוס הממון בשביל המגיע לנו אצלם, שהרי אמרו (ברכות ה:) בתר גנבא גנוב, פירש"י הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גניבה, אבל אם הודיעו מותר משום שעושה אדם דין לעצמו.
ובהגהת נכדו ר' אברהם תאומים ז"ל ביאר, שאין כוונת החוות דעת שדבר זה לתפוס בשביל תביעה אסור מדינא, שהרי אמרו שמא מלוה ישנה יש לו עליו, וציווה שלא לעשות כן רק מצד הנהגה טובה.
