גדרי אמתלא

בגמ': כשהעידה בבית דין (כתובות כב, א).

בשו"ת הב"ח (סי' צח) כתב, דדוקא כשהיו הדברים הראשונים חוץ לב"ד מועילה נתינת אמתלא לדבריה, אבל כשהודתה בפני ב"ד בתורת הודאה גמורה לא מהניא אמתלא, וכיו"ב כ' ההפלאה (ד"ה והא שוייה אנפשיה חד"א), שאם ההודאה היתה בפני ב"ד לא מהני אמתלא. וכן נקט החזון איש (נשים, סי' נט ס"ק כד) שמסתברא שלא מהני אמתלא לחזור בו מהודאתו שבב"ד.

אולם הגאון רעק"א בתשובה (סי' פה), כתב לפקפק על דברי ההפלאה הנ"ל, שהרי אין האשה נאמנת בזה מטעם עדות, כדי שנאמר שאינה חוזרת ומגדת אפילו באמתלא, אלא רק שאוסרת עצמה מדין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וא"כ גם כשהודית בפני ב"ד שפיר מהני אמתלא. ע"ש.

וע' בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' פ) שהביא ג"כ דברי בעל העיטור דלא שאני לן בין הודה בפני ב"ד לחוץ לב"ד, וכ"כ בשו"ת בית שלמה (אבה"ע סי' עב).

כשהוחזקה ברבים. הט"ז (יו"ד סי' קפה סק"ב) כתב בשם מהר"ל מפראג, שבהוחזקה נדה בשכנותיה לא מועיל לה אמתלא משום שאמרה בפני רבים שהיא טמאה ואף שחזרה בה מ"מ אין כולם יודעים מהאמתלא ובכך שלא חששה ואמרה בתחילה שהיא טמאה אין מועיל לה מה שחוזרת בה, בשונה מכשאומרת לבעלה טמאה אני שיתכן שסמכה עצמה על מה שאח"כ תאמר לו את האמתלא, וכ' ע"ז הט"ז, ותירוץ נכון הוא.

אך בתורת השלמים (סי' קפה סק"ג) ובחוות יאיר (סי' קלח) הקשו ע"ז ממה שאמרו בסוגיין ומעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקידשה את עצמה, ונתנה אמתלא לדבריה שהיו אנשים שאינם מהוגנים. והאמינוה חכמים באמתלא. והרי היו קופצים רבים ואעפ"כ האמינוה באמתלא. אלא ודאי דבכל גוונא נאמנת, ודלא כהט"ז בשם המהר"ל. ובשו"ת די השב (אבה"ע סי' ז) כתב לתרץ קושייתם, שיש לחלק בין קדושין שהוא דבר המסור לבית דין לברר הדבר לבין האומרת טמאה אני שאינו מסור לבי"ד, עיי"ש.

ובכרתי ופלתי (תפא"י סי' קפה סק"ב) כתב ליישב דברי מהר"ל מפראג, דבסוגיין יש מקום לומר שמת או גירשה, ומ"מ סיים, שאף שסברת המהר"ל ישרה מ"מ לדינא לא קאי, דלא משמע הכי בשו"ע (אבה"ע סי' קעח ס"י).