בעל חוב שרשם את דירתו על שם אשתו

בגמ': באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות (כתובות עח, ב).

בשו"ע (חו"מ סי' פט ס"ו) נפסק, החייב לחבירו, ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלוה על פה, ממקבל המתנה, וישבע מקבל המתנה על דעת ב"ד בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן, ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל מה שקבל מראובן.

וכתב הרמ"א, מיהו אם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה, רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח.

ובגדר הדבר כתב הקצות החושן (שם סק"ח), שבמקום שנותן כל אשר לו לאחר, אין המתנה רק להערמה והברחה, ובאופן זה אין המתנה יוצאת כלל מרשותו, ואפילו אם הלווה לאדם מלוה על פה, יכול הוא לגבות את חובו מהמתנה שנתן, כיון שאין זה אלא הערמה. אבל במקום שנותן לקרובו מתנה גמורה, אף שאינו נותן לו זאת משום שקרובו עשה לו טובה וכיוצ"ב, אלא רק כדי שבעל חובו לא יגבה את החוב מנכסים אלו, מ"מ כיון שנתן להם את המתנה – מתנה גמורה, יצאו הנכסים מרשותו לגמרי ואין הבעל חוב גובה מזה החוב, על אף שכוונתו להבריח, כיון שנותן את המתנה בשלימות ואין כוונתו שהיא תחזור אליו לאחר מכן.

והנה בשו"ת משפטים ישרים (ח"ב סי' רסח) נשאל בנידון אדם שהיה חייב לחבירו ונתן נכסיו מתנה לאחר, והביא דברי השו"ע הנ"ל וכן הביא תקנה שתיקנו בעירו שלא יוכל בע"ח לעשות ערמה ולהמלט מתשלום חובו בדרך כזו, ודן שלפי"ז המתנה בטלה ומבוטלת ויכול הבעל חוב לגבות ממנה את חובו, אולם הביא את דברי הרמ"א שתלוי אם עשה זאת בערמה, והכל תלוי בראיית עיני ב"ד שאם יראו ב"ד שלא היתה כוונתו למתנה כי אם לערמה בעלמא לא יועיל מתנתו, אך אם היתה כוונתו למתנה גמורה קנה אף שהיה להבריח. ולפי"ז יש לברר אם עשה כן לערמה או שאכן נתן זאת במתנה גמורה.

ומ"מ כתב המשפטים ישרים, אין עלינו חובה להביא אומדנא דמוכחי שהמתנה מתנה גמורה, ואם אין אומדנא דמוכחי שמתנה זו ערמה היא, קנה המקבל ואין הבעל חוב יכול לגבות ממנו, ואף אם ישאר הדבר בספק, קנה המקבל. וכל זה כשהוא המוחזק, אך אם לא החזיק בהם המקבל, על המקבל להביא ראיה, כיון שבאופן כזה הוא המוציא שהרי הנכסים בחזקת היורשים.

מהלך נוסף כתב המשפטים ישרים, שיש לחלק בין מקום שבלשון השטר עצמו יש בו משמעות לכאן ולכאן, שאז על המקבל להביא ראיה, אבל במקום שלשון השטר בעצמו אין בו כי אם משמעות אחת אלא שאנו באים לבטלו מצד אחר ודאי לא מרעינן שטרא מספק. והאריך שם לדון מה בכלל אומדנא דמוכח, עיי"ש.