ביקור חולה שמחלתו מדבקת
בגמ': מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה רבי אלעזר לא עייל באהליה (כתובות עז, ב).
בגמרא הובא כמה עניני זהירות שהיו נוהגים האמוראים מפני חולים שחלו במחלת הראתן שהיא מחלה מדבקת. אך רבי יהושע בן לוי, היה נדבק אצלם בשעה שעסק בתורה, והושיבן אצלו, ואמר 'אילת אהבת ויעלת חן' – אם התורה מעלה חן על לומדיה, וודאי שהיא גם מגינה שהאדם לא ינזק.
וביאר היעב"ץ (ד"ה ריב"ל) שצריך לומר שלמד מהם או שלימדם תורה, שאם לא כן היה אסור לו לעמוד שם, שהרי אמרו חז"ל (שבת לב.) אסור לאדם לעמוד במקום סכנה, והגמ' שם מדברת על ת"ח, ואף שא"א לו לעמוד בלא תורה, מ"מ אמרו שלא יעמוד במקום סכנה.
ועיין במשך חכמה (ויקרא כו ו) שביאר שריב"ל היה מובטח בדביקותו תמיד להשי"ת ולתורתו, כי חומרו זך ונעלה מגדרי הטבע, ולכך לא חשש, עיי"ש.
ובקוב"ש (אות רעז) כתב שאף שבמקום ששכיח היזיקא לא סמכינן אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, צריך לומר שזהו דוקא בשאר מצוות, אבל לימוד תורה שאני וכדיליף מק"ו אם חן מעלה וכו'. ובגר"ח פלאג'י בספרו עיני כל חי (ד"ה אם חן) הביא שהתורה מצילה דווקא בתורה לשמה.
ויש שביארו שההיתר בסוגיין היה משום שהיה לימוד תורה דרבים, עיין בספר אהבת איתן, ובמה שכתב החת"ס בסוך פרקין.
והנה בש"ך (חו"מ סי' שיב סק"ב) כתב בשם הרמ"א בתשובה (סי' כ) שאם חלה השוכר או אשתו אין המשכיר יכול לעכב עליו שלא יכנוס. ובסוף התשובה שם כתב, כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק כולו הבל, ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא, ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחילקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק. וכן הובאו דברי הרמ"א בשכנה"ג (יו"ד סי' שלה הגה"ט אות ב) שאין חילוק לענין ביקור חולים בין חולי המגפה לחולים במחלות אחרות, זולת בעלי ראתן.
ובשו"ת בית דוד (לייטער, סי' כב) דן בנידון זה, וחכך להביא ראיה ממה שאמרו בסוגיין לגבי ריב"ל, אך דחה שריב"ל שאני שנפיש זכותיה ובטוח היה שלא יזיקו וכן למד עמו תורה, עיי"ש.
ועיין ברמ"א (יו"ד סי' קטז ס"ה) שכתב בשם המהרי"ל שיש לברוח מן העיר כשיש דבר רח"ל.
ובספר חסידים (סי' תרעג) כתב שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר אא"כ יודיענו שנאמר ואהבת לרעך כמוך ולא תעמוד על דם רעך.
ובנשמת כל חי מהגר"ח פלאגי (ח"ב חו"מ סי' מט) נשאל על רופא שהוא רופא לנגפים במגיפה ורוצים למנוע בעדו שלא יכנס בביהכנ"ס שמא יתנגפו בנוגע אליו, וכתב שהדין עמהם, והביא תשו' רמ"א הנ"ל, וכתב שמדברי הרמב"ן רבינו בחיי והציוני באשתו של לוט מבואר ששייך התדבקות בחולאים ודלא כרמ"א, וכיון שכן חייב הרופא להתרחק מבני אדם שלא ינגפו על ידו והוא בלא תעמוד על דם רעך עיי"ש.
ובדברי יציב (חו"מ סי' עט) כתב שאולי כוונת הרמ"א רק על ביקור חולים ששייך לבקרו מרחוק קצת וכדו' באופן שיזהר שלא יתדבק בו, חוץ מבעלי ראתן שמבואר בסוגיין שסכנה אף לישב בצלו. אך משמעות לשון הרמ"א לא נראה כן, וגם מהראיה שהביא מפרק המדיר דלא חשבו למום אשה רק בחולי נכפה שהוא מין ראתן אבל בשאר חולי לא אמרינן הכי, והרי באשתו הוא מתקרב אצלה, ומוכח דס"ל דלא שייך כלל ענין מתדבק.
ולדינא כיון דלא קיי"ל כהירושלמי א"כ לכאורה ליכא חיובא עליו להכניס עצמו בספק סכנה כדי לרפאות את חבירו. אך למה שנתבאר לחלק בין רבים ליחיד אפשר דבמחלה המתדבקת שעלול לפרוץ מגיפה רח"ל, ואם לא ירפא אותם הוי סכנת רבים כיון שכל רופא יסלק ידיו מזה ולא יהא מי שירפא אותם, בכה"ג אפשר שחייב להסתכן בנפשו, וצ"ע לדינא.
