אם חתימה על טופס נחשבת לנדר

בגמ': שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים וכו'. (נדרים עט, א).

החידושי הרי"ם (יו"ד סי' יד) נשאל בענין רב שהיה אב"ד בעיר אחת, וביקשו ממנו לבא לעיר אחרת, לשום משכנו בתוכם, להיות להם לאב"ד. והסכים להם, ונתן להם כתב בכתב ידו ממש שהוא מתחייב לבא להיות להם לאב"ד, והוסיף שם לשון נדר ושבועה. לאחר מכן מצא באמתחת כתביו העתקה מכתב שנתן לאנשי עירו, שכתוב בו שקיבל על עצמו בתקיעת כף להיות אב"ד בעירו. 

רק שאת הכתב הראשון שכתב לבני עירו לא כתב בכתב ידו ממש, רק שחתם עליו. אך הכתב השני שכתב לעיר האחרת כתב בכתב ידו ממש.

והספק הוא אם מחוייב הוא להיות רב בעירו כיון שחתם להם, או שמא אין החתימה מחייבת, ואין החתימה נחשבת שנדר שיהיה אב"ד בעירו, אבל הכתיבה היא מחייבת אותו, וע"י הכתיבה נעשה נדר ושבועה, ויש עליו חיוב נדר ושבועה להיות אב"ד בעיר.

וכתב שם כמה סברות לחלק בין מה שהתחייב בכתב, לבין מה שחתם על התחייבות כתובה כבר.

והביא ראיה מסוגיין שמבואר שהפרה בלב אינו הפרה מפני שצריך להוציא בשפתיו, ואע"פ שמוכח ממעשיו שאינו רוצה בנדר. ולכן אע"פ שמוכח שהחתימה שהוא מסכים לקבל על עצמו את הנדר, אין החתימה נחשבת לנדר.

וכתב שבשעה שאדם כותב, הדרך להוציא משפתיו את מה שהוא כותב, ולכן כתיבה נחשבת מבטא שפתיים, אבל חתימה על טופס כתוב אינו נחשב מבטא שפתיים.

והשיב החידושי הרי"ם שלדעתו אין חילוק בין חתימה לכתיבה, ושניהם מחייבים אותו, ולכן מאחר וכבר התחייב בלשון נדר ושבועה לבני עירו להיות אב"ד, אינו יכול להתחייב להעיר השניה. והתחייבות הראשונה היא יותר חמורה, שהרי התחייבות השניה נעשה בטעות, שהרי אילו היה זוכר שכבר התחייב בתקיעת כף להיות אב"ד לבני עירו בודאי לא היה מקבל עליו את התחייבות השניה. וגם יש לו פטור של אונס, שהרי לא יניחוהו בני עירו לצאת, שהדין עמם, ולפחות יש ספק בדבר אפילו אם שניהם שקולים, ולכן אינו רשאי לעשות מעשה ולעבור על התקיעת כף בקום ועשה. וממילא אונס זה הרי הוא כעכבו נהר, שעל דעת כן לא קיבל עליו התחייבות. וגם אם עדיין לא השיגו רשות, אין כאן עדיין חרם ושבועה דאורייתא כלל, שהרי התחייבות היה על תנאי.

ודחה את הראיה מסוגיין, וכתב שאדרבא מסוגיין מבואר להיפך שהרי אם אמר טלי ואכלי הוא הפרה, וביאר הר"ן הטעם מפני שמעשיו מוכיחים שהוא הפר בליבו. ואם כן מוכח שכל מעשה המוכיח שהסכים בליבו נחשב כהוציא בשפתיו, ורק דברים שבלב לא מועילים, אבל אין צריך אמירה ממש. וכל שכן חתימה או כתב שהוא מעשה גמור, ועדיף מאמירה בעלמא.