אכילת שיריים

בגמ': בגמ': סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך ממנה (גיטין ע, א).

בעל המנחת אלעזר בספרו דברי תורה (ח"א סי' יג) כתב, בענין השיריים שנוהגים החסידים לאכול, והראה מקור מירושלמי (מועד קטן פ"ב ה"ג) שר' יוחנן היה בשחרית יורד לביהכנ"ס שישבו שם אתמול בסעודת קידוש החודש, והיה מלקט הפירורין שנפלו מהסעודה ואכלן, שהיתה חביבה עליו המתאספים בחבורת סעודת מצוה.

ועוד אמרו בש"ס (בסוגיין) סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך ממנה, וכ"כ הרמב"ם (דעות פ"ד הט"ו), ומבואר בסה"ק שהכוונה להפסיק באמצע אכילתו לשבר תאוות אכילה והוא כהקרבת קרבן, ולכן הצדיק שאוכל בבחינה זו השיריים הם בבחינת שיורי מצוה.

ובספר דגל מחנה אפרים (פרשת בחקותי ד"ה ואכלתם) כתב על מה שאמרו בסוגיין אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך, שנמצא מי שיש לו בחינת ענוה שבודאי לא יבא לידי כעס כי כעס הוא ענף מן הגאוה אז מותר לו לאכול לשובע, והוא שאמר הכתוב (תהלים כב כז) יאכלו ענוים וישבעו שמותר להם לאכול עד שישבעו, כי בודאי לא יבואו להכעס כלל, ע"כ, וזהו גם כן (משלי יג כה) 'צדיק אוכל לשובע נפשו', היינו מי שהוא צדיק, בודאי הוא עניו יכול לאכול לשובע נפשו, ואינו צריך להזהר בנפשו לאכול ולשתות פחות שליש כנ"ל, לא כן הרשעים שהם מתגאים ונרתחים, לכן 'ובטן רשעים תחסר', היינו צריך לחסור ממאכלו כנ"ל.