אומדנא בדיני ממונות
בגמ': משני שטרות היוצאין ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני וכו' (בבא בתרא לה, א).
בסוגייין מובא דעת שמואל הסובר שכאשר יש ספק בין שתי שטרות היוצאים ביום אחד, ואין ידוע איזה מהם הוא השטר הקודם, הכרעת הדין נעשית על ידי 'שודא דדייני', ובמהות שודא נחלקו רש"י ותוס', רש"י פירש שהיא הכרעת הדיין על פי אומדן דעת הנותן, וכן כתב הרמב"ם (זכיה פ"ה ה"ו), ותוס' פירש שיעשה הדיין כרצונו. להלכה, פסק השו"ע (חו"מ סי' רמ ס"ג) כדעת רש"י.
בשו"ת הרשב"ץ (סי' פ, וכעין זה בתוס' כתובות נה: ד"ה שאם) למד מענין זה יסוד גדול בדיני ממונות, שאף שדעת חכמים היא שאין בית דין פוסקים בדיני ממונות מכח אומדנא (סנהדרין לז: לקמן צג.), ואמרו שור שהיה רועה בנהר ונמצא שור הרוג לידו, אף שזה נשוך וזה מועד לישך אין אומרים ידוע שזה נשכו, וכך פסק הרמב"ם (נזקי ממון פ"ח הי"ב), מכל מקום מדין שודא דדייני כפירושו של רש"י יש ללמוד שהמעשה מתברר לדיין על ידי אומדנא.
ובביאור הלכה זו כתב המהרי"ק (שורש קכט), שכשעיקר המעשה אינו מבורר לדיינים אלא מתוך האומד כגון שור שהיה רועה בנהר, אין בכוחם להכריע את הדין, אבל כשעצם המעשה ידוע על פי עדים אלא שהדיינים מסופקים בפירושו, כגון שאינם יודעים את כוונת הנותן, יכולה האומדנא לפרש את כוונתו (וע"ש בתשב"ץ שפירש באופן אחר).
ומכל מקום, גם באופן שבאה האומדנא לברר את עיקר המעשה רשאי הדיין לנטות אחריה, ואף כששורת הדין עם התובע כגון שיש לו שטר, יש לו להסתלק מן הדין (שו"ע חו"מ סי' טו ס"ה), ובמקום שיש כמה אומדנות וליבו של הדיין שלם בדבר יכול גם להוציא ממון על פי האומד (פ"ת שם סק"ט, וכעין זה בשו"ע סי' סה סי"ז), וכעין זה הנהיג הרשב"א (בתשו' ח"א סי' אלף קמו).
ובנתיבות המשפט (סי' טו ביאורים סק"ב) כתב, שאין הדיין יכול לפסוק בלא עדים אף בדבר המבורר לו, שהרי אפילו ראה הדיין בעצמו ונעשה עד אינו יכול לדון לפי ראייתו, אלא שיש לחלק בין אומדנא הידועה לכל העולם וכל הרואה את פרטי המעשה ידע כאומדנא זו שרשאי הדייין לפסוק על פיה, לבין אומדנא המבוררת רק לדיין שאסור לו לדון על פיה. והאחרונים האריכו לדון ולדחות בדבריו (אמרי בינה דיינים סי' כה, נחל יצחק חו"מ שם).
