אדם שנדר שאם יוולד לו בן 'יהיה קדש לה'

במשנה: האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר (נזיר כח, ב).

הגמרא בסוגיין הביאה ברייתא שדורשת מהפסוק 'קרבנו', בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. ובתוס' הקשו מדוע צריך לימוד מיוחד לזה, והלא דבר פשוט הוא שכיון שמתו הבעלים של החטאת הולכת הבמה למיתה, כדין כל חטאת שמתו בעליה.

בתשובתו (שו"ת בית יהודה יו"ד סי' מט) כתב, כפי הנראה אין כאן בית מיחוש מכמה טעמים. א. אין זה לא נדר ולא שבועה, שהרי בנדר צריך לומר 'דבר זה אסור אם אעשה או לא אעשה' וכאן לא אסר שום דבר עליו.

ב. נדר אינו חל על דבר שאין בו ממש, וכן אינו חל על דבר שלא בא לעולם.

ג. תנינן האיש מדיר את בנו בנזיר, ולהלכה מבואר שרק מדיר את בנו בנזירות אבל לא בנדרים, וא"כ משמע שאין אדם יכול להדיר את בנו בשאר נדרים. וכיון שלא הזכיר לשון שבועה אלא לשון נדר קיי"ל (יו"ד סי' רו) שנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני, ועל כל פנים אפילו היה נשבע ממש אינו חייב בשבועתו אלא כל זמן שלא הגדיל אבל לאחר שהגדיל שיצא מרשותו אין עליו חיוב, שהרי אפילו בנזירות מה שהאב מדיר את בנו היינו עד שמביא ב' שערות.

והביא שם שדקדקו על מה שאמרה חנה ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו, ולכאורה קשה כיצד נדרה על בנה שיהיה נזיר, ועוד שלא היה בעולם ואיך חל הנדר עליו ואפי' היה בעולם הרי אמרו האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ואפילו באיש לא מצאו בו טעם אלא אמרו הלכה היא בנזיר וכו'

ותירץ, שכיון שחנה היתה עקרה ובקשה מאת ה' שיתן לה זרע על תנאי שיהיה נזיר ואח"כ נפקדה הו"ל כאלו נתנו ה' על תנאי הנז', וכן י"ל ביעקב אבינו שנדר לתת מעשר מדבר שלא בא לעולם שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

ועוד שמבואר ברמב"ם (ערכין פ"ו ה"ג) שאע"פ שאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם, אם אמר מה שיוציא אילן זה אקדישנו חייב לקיים דבריו, ראיה לדבר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

וסיים שם שאע"ג שמה שאמרה חנה כל ימי חייו אינו בידה לכשיגדיל, מ"מ הובטחה בבנה לכשיגדיל יקבל הנזירות בשביל עצמו כהך עובדא דפ"ד דנזיר דאמר אם קטן אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אהיה בשביל עצמי, וכפי זה בנ"ד יש להחמיר כל זמן שלא הגדיל הילד וכשיגדיל בודקין אותו אם ירצה בשביל עצמו.

ועיין בשו"ת שער שלמה (סי' סב) מה שכתב בנידון זה.