תרעין פתיחין
כתב בזוה"ק ברע"מ (ח"ג דף קנ"ב ע"ב) מצווה לעשות את הפסח שני, כל אלו שלא יכלו לעשותה בפסח ראשון או אלו שנטמאו, אם סוד הפסח הוא סוד האמונה שישראל נכנסין בה, והיא שולטת בניסן, ולכן הוא זמן שמחה, איך יכולים אלו שלא יכלו להקריבה בראשון או אלו הטמאים לעשותה בחודש השני, והלא עבר זמנה, אלא כיון שכנסת ישראל מתעטרת בעטרה שלה בניסן, לא הוסרו הכתר והעטרה ממנה שלשים יום.
וכל השלשים יום מיום שיצאו ישראל ממצרים, יושבת המטרוניתא - השכינה הק' בעטרה שלה וכל חיילותיה בחדוה ומי שרוצה לחזות בשכינה יכול לחזות.
והכרוז מכריז כל מי שלא יכול לחזות בשכינה יבא ויחזה כל זמן שעדיין לא ננעלו השערים, ואימתי הכרוז הזה מכריז, בארבעה עשר לחודש השני, מאז עד שבעת ימים אח"כ השערים פתוחים מכאן ולהבא ינעלו השערים, וזהו ענין פסח שני.
ומהאי טעמא מנהג הרבה מקומות שלא לומר תחנון בכל השבוע של ספירת "הוד", שהרי שערי שמים פתוחים, וכמו שנתבאר בזוה"ק כנתבאר בפנים הספר פרק נ"ז ס"ו, וסמך לדבר כתב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל באמרי שפר עה"פ (במדבר י' י"א) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות", הא דלא נסעו עד כ' בחודש יש מכאן סמך לדעת המקובלים שלא לומר תחנה שבעת ימים מפסח שני, דעדיין שערי רחמים פתוחים. והראיה ממה שלא נסעו עד כ' לחודש אייר, דבשלמא עד ניסן המתינו להקמת המשכן, ושוב המתינו עד פסח שני להקריב פסח ראשון ושני, אך אחר פסח שני היה להם לנסוע, אלא שמפסח שני עד כ' שהיה יומא דפגרא לא נסעו, רק ביום כ' שהוי מקצת היום ככולו אז החלו לנסוע עכ"ד. ומנהג קדום בא"י שאין לומר תחנון בכל חודש אייר מפני שבו חגגו פסח שני.
