במה שנהגו ישראל קדושים ליתן צדקה בכל ערב שבת ויום טוב
וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ (ל, ג).
בספה"ק 'תשואות חן', להרה"ק רבי גדליה מליניץ זיע"א, תלמידו של הרה"ק המגיד ממעזריטש זיע"א, ביאר את הפסוק כך. כי הנה, כל חטא שעושה האדם חלילה, גורם לו חיסרון בכל מהותו, ומתוך כך נעשה האדם מרוחק מן המידות של מעלה, ואינו יכול להיות רחום וחנון כראוי. וממילא מתקלקלים בזה צינורות השפע העליונים, ואינו יכול לקבל השפעה אלוקית כראוי. אך אם יתאמץ האדם להתרחק מן החטא, ובפרט במה שבין אדם לחבירו, ויתדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא להיות רחום וחנון, ממילא הוא מתקן את צינורות השפע ומשפיע גם על עצמו רחמי שמים מרובים.
והנה בכל שבת ויום טוב ניתן שפע לישראל מי"ג מידות של רחמים. אך בכדי לזכות לקבל את השפע צריך האדם לנהוג במידת הרחמים בעצמו. ומשום כך נהגו ישראל קדושים ליתן צדקה בכל ערב שבת ויום טוב, כדי להיות מרחמים על הבריות, ולזכות בזה לרחמי שמים. אמנם זאת צריכים ישראל לפעול בכח הרבים המשתתפים יחד בדבר זה ומעוררים את מידת הרחמים בכח ההטבה והצדקה שעושים.
ועל זה אמר הכתוב בריש הפרשה (כט ט-יא): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וגו', לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ" וגו'. כי כאשר ניצבים ישראל 'כולכם' ביחד, ועוברים בברית - רמז לברית מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות (ראה נדרים לא:), וזהו רמז לי"ג מידות של רחמים - אז זוכים שיתקיים בהם 'ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך' - כלומר, שישיב ה' את הסדר הנכון על תיקונו, ולא יהיה שום קלקול בצינורות השפע, וממילא ירד שפע רחמים על ישראל.
