שתיית חלב של בהמה שאכלה חמץ בפסח

בגמרא מבואר, שלולא שגילה הכתוב שדם פסולי המוקדשין מותר בהנאה, היינו אוסרים אותו בהנאה משום שפסולי המוקדשין אסורים בגיזה ועבודה. והקשו התוספות (ד"ה סלקא, מעילה יב: ד"ה חלב) שהרי הצמר עצמו מותר בהנאה מן התורה כשעבר וגזז, והאיסור מדאורייתא הוא רק לגזוז את הגיזה, ואיך היה עולה בדעתנו ללמוד מאיסור הגיזה שהדם שיצא אסור בהנאה, והרי זה דומה לצמר שגזזו כבר.
וכתבו התוספות, שצריך לומר שאין כוונת הגמרא לגיזה אלא לחלב, כמו שדרשו (בכורות טו.) שחלב פסולי המוקדשין אסור.
ומתוך כך הוכיחו התוספות (מעילה שם) שלא כדעת היש מפרשים שכתבו שחלב פסולי המוקדשין מותר בהנאה אחרי שנחלב, ולא אסרה התורה אלא את החליבה כדרך שאסרה את הגיזה, שהרי מסוגייתנו מוכח שהחלב עצמו אסור בהנאה אחרי שנחלב, ולכן היינו לומדים ממנו לאסור גם את הדם בהנאה לולא שגילה הכתוב שהדם מותר.
והנה האחרונים האריכו לדון בדין בהמה של גוי האוכלת חמץ בפסח, אם מותר לשתות את חלבה בפסח, יש אוסרים תוך מעת לעת משאכלה, מפני שחמץ בפסח אסור בהנאה ואיסורו במשהו שאינו מתבטל, וכל שאין לו ביטול זה וזה גורם אסור, והחמץ שאכלה גורם החלב (ישועות יעקב או"ח סוס"י תמח). אך באבני מילואים (שו"ת, סי' ז) כתב להתיר, מפני שכל גורם איסורו הוא מדרבנן, ובדרבנן אין חמץ במשהו, ולכן זה וזה גורם מותר בו. ובתורת חסד (שו"ת, סי' כא) האריך, וכתב בתחילה להתיר מפני שיש סוברים שחמץ במשהו אוסר באכילה ולא בהנאה, וכן זה וזה גורם מותר בהנאה מחמץ בפסח, ועוד משום שזו הנאה מן החמץ שלא כדרך הנאתו, ובאיסורי הנאה שלא כדרך הנאה שבאופן זה איסורם רק מדרבנן, זה וזה גורם מותר אף לכתחילה. ועיי"ש מה שדן בזה באריכות.
עוד דן בתורת חסד (אות ז) להתיר את החלב מפני שנשתנה החמץ ממה שהיה, והוא על פי מה שכתב רבינו יונה (ברכות לא: ד"ה ורבינו, הו"ד ברא"ש ברכות פ"ו סי' לה) שהמוש"ק הוא מין חיה ואינו מה שנקרא מור בתורה, שאותו מעשבי בשמים הוא, וזה מין חיה הוא, ויש אומרים שהוא זיעת חיה, והנכון יותר שחיה ידועה היא ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצים בתחילה כעין דם, ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק. והרמ"ה היה אוסר אותו באכילה מפני חשש דם, וכתב רבינו יונה שאפשר לתת טעם בו להתיר, ולומר שפרש בעלמא הוא, ואף על פי שמתחילה היה דם אין אנו חוששים לכך, אלא אחר מה שהוא עכשיו אנו הולכים. והמגן אברהם (סי' רטז סק"ג) הקשה על רבינו יונה, שהרי אמרו (בכורות ו:) שלולא שחידשה התורה היתר באכילת חלב היינו אוסרים אותו, מפני שמתחילה היה דם, והדם נעקר ונעשה חלב. ומוכח שהולכים אחר מה שהיה מתחילה ולא אחר מה שהוא עכשיו. [ועיין בענין זה באריכות בפניני הלכה מנחות (כא.)] וכתב בתורת חסד, שעל כל פנים לענין חלב שהתורה התירתו ולא חששה למה שהיה דם מתחילה, הרי חידשה בו התורה שאין הולכים בו אחר מה שהיה מתחילה אלא אחר מה שהוא עכשיו. ואם כן גם אם היה חמץ מתחילה, כיון שעכשיו חלב הוא אין הולכים בו אחר מה שהיה מתחילה אלא אחר מה שהוא עכשיו, ומותר הוא בהנאה.
וכתב בתורת חסד שכדברים אלו מוכח מדעת היש מפרשים הנ"ל, שסוברים שחלב של פסולי המוקדשים מותר בהנאה לאחר שנחלב, אף על פי שאפר של פסולי המוקדשים אסור בהנאה. ומוכח, שגם אם אפר נחשב מאותו סוג שהיה קודם ואסור בהנאה כמותו, החלב משתנה ממה שהיה, ואין הולכים בו אחר מה שהיה אלא אחרי מה שהוא עכשיו. וכתב שאף התוספות שחלקו על יש מפרשים זה, וסוברים שחלב פסולי המוקדשין אסור בהנאה, זהו משום שגילה הכתוב שאף הם בכלל האיסור, ולעולם אינם חשובים מגוף הבהמה שבאו ממנה.
אמנם באבני השוהם (שער השחתת הנפש אות יג דף כה.) דן גם כן בענין חלב של בהמות שאכלו חמץ בפסח על פי סוגייתנו ודברי התוספות, ומסקנתו הפוכה ממסקנת התורת חסד, וראייתו היא מדברי התוספות שחלקו על היש מפרשים ואסרו גם את חלב פסולי המוקדשין בהנאה, ומאחר שמבואר בסוגייתנו שהיה מקום ללמוד מאיסור זה שגם הדם אסור בהנאה, מוכח שגדרו של האיסור הוא משום שהחלב הוא כגופה של הבהמה, ואין דנים אותו אחר מה שהוא עכשיו. ועל פי זה צידד שכיון שנתהווה החלב בפסח באיסור, שנתהווה מחמץ האסור בהנאה, הרי הוא אסור לעולם ואפילו אחר הפסח.
ולמעשה כתב במשנה ברורה (סי' תמח ס"ק לג), 'לענין חלב של בהמה שאוכלת חמץ, אפילו היא של נכרי נחלקו אחרונים בזה, ודעת הפרי מגדים להתיר החלב שחלבו אחר מעת לעת שאכלה חמץ, ויש מקילין אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים'.
וכתב באגרות משה (שו"ת, או"ח ח"א סי' קמז), שמכל מקום אדם היודע על בהמת ישראל שאכלה חמץ בפסח, אף שמעיקר הדין מותר, מ"מ בעל נפש יחמיר על עצמו, אבל בסתמא אין לחשוש שמא אכלה הבהמה חמץ, ומותר אף לבעל נפש. וכל זה בבהמת ישראל, אבל בבהמת גוי מתיר באגרות משה אף לבעלי נפש. אמנם בדברי יוסף (ח"ב השמטה לסי' תיט) כתב, שראוי לכל בעל נפש להקפיד שלא לשתות חלב בהמה שאכלה חמץ לפי שהוא גורם טבע רע, ואפילו בבהמת גוי. וכן כתב בבית יצחק (שו"ת, יו"ד ח"ב קונ"א סי' י) שאין לסמוך לכתחילה להתיר לשתות החלב.