שק קמח שכרסמו בו עכברים בפסח

במשנה (פרה פ"ט מ"ג) המובאת בסוגייתנו מתבאר שתכונת העופות בשתייתם, שלאחר שקולטים מן המים בפיהם חוזרים ופולטים חלק מהם, ומטעם זה מי חטאת ששתו מהם עופות, נפסלו להזיה על הטמאים, משום שהמים שבפיהם חזרו ונפלו לתוך שאר המים. חוץ מן היונה שהיא מוצצת ואין המשקה שבפיה חוזר למים, ועל כן אין שתייתה פוסלת את המים.
מצינו שנחלקו אחרונים אם גם באכילתם כך היא המציאות שהם פולטים לאחר שקולטים בפיהם. הב"ח (שו"ת הישנות, סי' קטו) ועוד אחרונים [ראה להלן] כתבו, שיש צד לומר שמא דווקא בשתייה דרכן כן מחמת צלילות המשקה, אבל לא באכילה, אלא שהב"ח מסתפק בזה.
אך בשו"ת בגדי ישע (ביאליסטוק, או"ח סי' ו) כתב סברא הפוכה, שמציצה שייך רק במשקין ולא באוכלין, שמשקין שייך למצוץ תיכף לבית הבליעה, אבל אוכלין אין הדרך לבלוע קודם הלעיסה בפה, ועל כן דבר פשוט הוא שמה שחילקה המשנה בין כל העופות ליונה שמוצצת, נאמר רק בשתייה, אבל באכילה בודאי גם ביונה מצוי מאד שבשעת הלעיסה יפול חלק מהמאכל.
ומזה נובעת מחלוקתם בדין שק קמח שהיה מוכן לאפיית מצות לפסח, וכרסמו עכברים את השק בכמה מקומות ונראה לעין שאכלו גם מן הקמח. שהב"ח (שם) נשאל מה דינו של אותו קמח בפסח, אם צריכים לחשוש שמא הריר שבפי העכבר הרטיב את הקמח שבשק והחמיצו. והשיב, שאף שהסברא נותנת שהקמח נדבק בליחות פי העכבר ונשאר בפיו ולא נפל ממנו לקמח הנשאר, מכל מקום אסור לאכול מקמח זה בפסח, כי יש לחשוש שמא גם במאכל דרכן של בעלי חיים לפלוט, ונתערבה הליחות בקמח שבשק והחמיץ, כמבואר במשנה לגבי שתיית עופות [והוא הדין שאר בהמות וחיות]. אלא שמאחר שהוא רק ספק, ויש צד לומר שבאוכל אינם פולטים, לכן אין לאסור את שהיית הקמח בביתו בימות הפסח, כי אין לנו להחזיק הקמח כודאי חמץ [אך אם נראה לעין שיש שום לחלוחית בקמח הנשאר, אסור להשהותו. עיי"ש].
וכן פסק להלכה (ב"ח או"ח סי' תנג ס"ב) שקמח שבשק שבאו העכברים ונשכו את השק ואכלו הקמח, אם הוא קודם פסח צריך לנפות הקמח, ואם ישאר על הנפה כמו פירורי עיסה יבשה, זורקו והקמח מותר להשהותו עד לאחר הפסח, ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה, שמה שנעשה קצת עיסה ברוק שבפי העכבר ונתייבש, וניפרך ונתערב ואין מועיל לו ניפוי.
ובחק יעקב (סי' תסו סק"ט) חלק על הב"ח, וסובר שאין כלל חשש חימוץ בקמח הנשאר, כיון שבודאי יש חילוק בין עופות לבהמות וחיות, ולא כמו שכתב הב"ח שהם שוים. והביא ראיה ברורה לזה מהסיפא של המשנה במסכת פרה (שם) שכל השרצים ששתו מי חטאת אינם פוסלים את המי חטאת, ולדעת תנא קמא [וכן הלכה] שאף עכבר בכלל השרצים. ואם משקין שעלולים לקבל ליחות אינם נפלטים מפיהם, כל שכן קמח שכל קורט וקורט מובדל מחבירו שאין חשש כלל שמלחלחת את מה שאינה אוכלת. וא"כ לכאורה יש להקל ולהתיר הקמח אף לאכלו בפסח, אלא שכתב החק יעקב שאין דעתו מכרעת נגד גדולי האחרונים שהחמירו בזה.
וכעין זה הקשה במאמר מרדכי (סי' תנג סק"ב) על הב"ח, שאם בשתיה אין חוששין שנפל ממה שבפיהם, כל שכן באכילה, וא"כ אפילו אם לא נחלק בין שתיה לאכילה כמו שמסתפק הב"ח, הלא המשנה עצמה מחלקת בין עופות לשרצים. וכן הקשה בברכי יוסף (סי' תסו סק"א). וסיים במאמר מרדכי, שכפי הנראה הב"ח לא חש לראות את הסיפא של המשנה שבעכבר אין חשש זה, [וראה עוד בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' י אות ז) שגם את הרישא של אותה משנה לא ראה הב"ח כשכתב את התשובה הנ"ל].
אך בבגדי ישע (שו"ת, שם) השיג על החק יעקב, שכל חילוקי המשנה שם בין כל העופות ליונה ובינם לשרצים שבכללם העכבר, נאמרו דווקא במשקה, שעופות כשהם שותים אינם בולעין מיד, ומחמת זה נשפך מן המים שבפיהם בעת הגבהת פיהם עם המים, מה שאין כן יונה ועכבר, כל מה שהם שותים מוצצים תיכף לבית הבליעה ואין סיבה שישפך מפיהם בעת הגבהת הפה, ולכן אינם פוסלים את המים בשתייתם. אבל קמח שהוא אוכל, ולא שייך כלל למצוץ אוכלים אלא דרכם בלעיסה, ודאי יש לחשוש שמא בשעת לעיסת העכבר שהחזיק הקמח בפיו נפל לתוך הקמח שבשק איזה קורט קמח מלוכלך מהריר שבפיו, וגם יונה שמפורש במשנה שבשתייתה היא מוצצת, מכל מקום דבר פשוט הוא שאם אכלה קמח חוששין שמא נפל מפיה. [וזה להיפך ממה שכתב הב"ח שמותר להשהות הקמח בביתו לפי שאין צריכים לחשוש באוכל כבמשקה].
וראה הגהת חכמת שלמה בשולחן ערוך (או"ח סי' תסו ס"ד) על החק יעקב. ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג סי' פב), ושדי חמד (שם). ולענין הלכה עיין משנה ברורה (סי' תסו ס"ק יח).