שאלה נוראה מימי השואה
בגמ' (סנהדרין פה, א): ת"ש היוצא להרג ובא בנו והכהו וקללו חייב, בא אחר וקיללו פטור וכו'. בשו"ת ממעמקים (ח"ג סי' ז') נשאל שאלה נוראה מימי השואה. במצעד של עובדי כפיה שהלכו לעבודתם. והנה אחד מהצועדים האומללים הללו שנפשו מרתה עליו עד מאוד ורוחו נפלה בקרבו מרוב צער ויגון סבל ויאוש, בראותו את עשרות האנשים שכוחם אזל והם נופלים בלכתם כשהם מנפחים את נפשם ומשיבים את רוחם לאלקים, - קרא למרעהו האיש הצועד אחריו - אנא אחא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ועשית עמדי חסד ואמת, אנא, אמץ את כל כוחך ותן לי דחיפה עצומה עד שאפול לארץ...
ואנא תחזור, עוד דחיפותיך פעם ושתים, אולי על ידי כך יאפס כוחי ואשאר לבסוף מוטל על הארץ אין אונים ונפשי תצא מקרבי, כי כשל בי כוח הסבל לסבול את העוני והיסורים וטוב לי ממותי ממיי.
והיה מדי דברו ככה אל רעהו פעם ופעמיים, נכמרו רחמי האיש אליו, כי אמר בלבו, מה בצע בדמו ברדתו על שחת במקודם או במאוחר, הלא באמת טוב המות מהחיים כאלו, ומכיון שהאיש הזה מציק לו בבקשתו אני רואה כי היטב חרה לו, וכי באמת חסד ואמת אעשה אותו אם אמלא בקשתו, ולכן החליט האיש למלא את בקשתו, וידחוף אותו בחזקה בכל כוחו פעם ופעמים, וכל פעם האיש נופל ארצה מלוא קומתו מחמת הדחיפות הללו, עד שלבסוף כשבאו למקום העבודה, היה האיש חלוש כל כך ואין אונים עד שצנח ארצה ונשאר מוטל ללא רוח חיים.
ונשאל שם אם אותו אדם שדחף את חבירו יכול להיות ש"צ או שנפסל כדין הורג את הנפש. והביא שם (ע' סד) את דברי הרמב"ם פרק ה' מהלכות ממרים הלכה י"ב הפוסק עפ"י סוגייתנו: מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועובדי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם. ואם קלל או חבל בהן פטור ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהן אף על פי שהרי הן יוצאין למיתה, במה דברים אמורים בבנו, אבל אחר שבא והכהו וקלל אחר שנגמר דינו אף על פי שעשה תשובה הרי זה פטור הואיל והוא הולך למיתה ואם ביישו חייב בקנס המבייש.
ובשו"ע יו"ד (סימן רמ"א סעיף ד') כתב המחבר: היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג אסור לו להכותם ולקללם, ואם הכה אותם או קללם פטור ואם עשו תשובה ה"ז חייב ונהרג עליהם אף על פי שיוצאים ליהרג, ובש"ך סק"ג כתב: במה דברים אמורים בבנו, אבל באחר שבא והכהו וקללו אחר שנגמר דינו אף על פי שעשה תשובה פטור הואיל והולך למיתה ואם ביישו חייב קנס המבייש, טור ורמב"ם, עכ"ל.
הרי מבואר לנו מש"ס ורבותינו אשלי רברבי הרמב"ם והטור וכמו שהביא הש"ך, דמי שנגמר דינו למיתה ואיש אחר הרגו שאין עליו דין מיתה, ואם כן בנידון דידן, הרי על כל העדה כולה יצא הקצף על ידי הרוצחים הארורים ימ"ש, שגמרו אומר להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל באמרם לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, אם כן לכאורה הוי כאן כמי שנגמר דינו למיתה ופטור, ולפי זה לכאורה אין לדון את האיש הדוחף כרוצח במזיד מכיון שאין דין רוצח עליו דהוי כנגמר דינו למיתה, ולכל היותר יש לדונו כרוצח בשוגג, ורוצח בשוגג שהרג את הנפש ועשה תשובה הרי תשובתו מועלת לו להיות ש"ץ וכמו שפסק הרמ"א באו"ח סימן נ"ג סעיף ה' דמי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג נפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש"ץ.
