סדר הקדימה במיני המרור, כלי השחיטה וקניית ארבעת המינים
כתב בשו"ע (או"ח סי' תעג ס"ה) שלקיום מצוות מרור יוצא אדם ידי חובתו בחזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא ומרור, ועיקר המצוה בחזרת, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. והוא על פי הגהות מיימוניות (חמץ ומצה פ"ז אות כ).
וכתב בתבואות שור (יו"ד סי' ו סק"א), שבאמת בכל מקום שנשנו כמה דברים במשנה אין ענין להקדים אחד מהם על פני חבירו, ולכן במצוות מצה ששנינו (פסחים לה.) 'אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל', אין ענין להדר אחר מצה מחיטים דווקא ולהדר אחר המוקדם במשנה.
וכן במה ששנינו לענין כתיבת גיטי נשים (גיטין יט.) 'בכל כותבים בדיו בסם בסיקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא של קיימא', אין ענין להדר אחר המוקדם במשנה.
אלא שבמקום שאנו רואים שמה שהיה מן הדין להקדימו נשנה על ידי התנא בסוף, היפך הסברא, אז אנו אומרים שיש קפידא בדבר. ולכן לענין מרור נקטו הראשונים והשו"ע שיש קפידא בסדר, כיון שמן הסברא היה להקדים את המרור לפני שאר המינים כיון שהוא מר מכולם, ואף על פי כן שנה אותו התנא האחרון, ומכאן למדו שיש קפידא בדבר מאיזה טעם שלכן צריך להקפיד ולהקדים דווקא את הקודם במשנה.
ועל פי זה חלק בתבואות שור על דעת הב"ח (שם ס"ב) שנקט שיש להקדים שחיטה בסכין של מתכת על פני שחיטה בצור, וצור על פני זכוכית וזכוכית על פני קנה, כסדר שהם מנויים בברייתא (חולין טו.). וכתב בתבואות שור שלפי המבואר אין קפידא להקדים שום דבר שנשנה במשנה או בברייתא קודם, ורק מרור יש בו ענין מיוחד להקדים כמו שנתבאר. וראה עוד במה שנתבאר בזה בפניני הלכה סנהדרין (מט:).
ובשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' רעח) הביא ראיה לדברי התבואות שור מסוגייתנו. שכן בברייתא הובא שהמקבל עליו להביא מנחה, וסתם ולא פירש איזו מנחה, צריך להביא מנחת סולת כיון שפתח בה הכתוב תחילה. ובגמרא פירשו שבהכרח אין כוונת הברייתא כפשוטה, ומה שמנחת סולת נאמרה בפסוק תחילה אינו טעם להחשיבה על פני שאר המנחות, והטעם האמיתי לכך שצריך להביא מנחת סולת הוא משום שרק היא נקראת 'מנחה' סתם בלי שם לווי. ומוכח כדברי התבואות שור, שמה שהוקדם בפסוק לשאר הדברים אין בו ללמד על מעלתו של הקודם, ואם כן גם אין צריך להקדימו לשאר הדברים, אלא אם כן יש הוכחה אחרת וטעם אחר לחשיבותו על פני שאר בני מינו.
וכתב שבאמת יש להקשות על זה ממה שאמרו (ברכות מא.) לענין סדר ברכות הנהנין בשבעת המינים, שכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, הרי שממה שהקדימו הכתוב למדו חכמים שיש לו מעלה על פני המאוחר לו בכתוב. ותירץ שלענין ברכות הנהנין שדעתו היא לאכול משני הפירות, והנידון הוא רק איזה מהם להקדים לחבירו, לענין זה יש ללמוד שראוי להקדימו לחבירו ממה שהקדימו הכתוב. אבל לענין דבר מצוה שצריך לעשות באחד משני המינים, אין להכריחו לקיים המצוה בדבר שאינו חביב עליו ולעזוב דבר החביב עליו, ובזה אין משגיחים במה שהקדימו הכתוב, אלא במקום שיש הוכחה שבכוונה הקדימו הכתוב או התנא.
ובספר עץ השדה (פוסק, סי' תרנא ס"ק לט) כתב לענין קניית ארבעת המינים, שאף על פי שהסדר שבו נזכרו המינים בפסוק אינו לעיכובא, עיין שם שמאריך להוכיח זאת, מכל מקום כיון שסוף סוף האתרוג מוקדם בפסוק לשאר המינים, מה יפה מנהג החרדים להדר לקנות האתרוג קודם שאר המינים, כמו שמרומז ברמ"א (סי' תרנח ס"ט) שכל אדם ישתדל ויהא זריז במצוה לקנות לו אתרוג ולולב לבד, והקדים הרמ"א האתרוג ללולב לרמז שיש להדר לקנותו קודם.
